ארגמן עמוק

הייתי זקוק לשם.

הייתי זקוק לשם מאחר ונולדתי מחדש ונהייתי אדם אחר, ואם לדייק כבר לא הייתי אדם כלל אלא יצור אחר, אל טבעי, אחד מבני הלילה. הייתי זקוק לשם חדש, אך עתיק ומלא משמעות, ולאחר שעברתי בראשי על מספר מזיכרונותיי האישיים ועל כמה מזיכרונותיו של יוצרי הגעתי להחלטה. בחרתי לי שם ושמי החדש היה טרון*, צייד כי זה מה שנהייתי כעת – צייד החיים.

הזיכרונות של יוצרי המנוח סיפקו לי את כל הידע שהיה דרוש לי על מנת לשרוד בדמותי החדשה. בזכות זיכרונות אלה ידעתי כיצד לצוד, כיצד להזין את גופי בחייהם של בני האדם, כיצד לינוק את טיפות החיים הללו מגופיהם הרכים והשבריריים. אך הזיכרונות והידע לא לימדו אותי להרוג כמכונה, לטרוף ולשחוט כחיה סוררת. לא, הם לימדו אותי לאהוב. בזכותם אהבתי את החיים וספגתי אותם לתוכי מתוך אהבה קדושה כמעט. כל אחד מקורבנותי הפך עבורי לאהוב, ודמו החם שסיפק לי חיים היה עבורי כמתנה אלוהית.

האהבה הראשונה, הצייד הראשון, הקורבן הראשון, האדם הראשון שאת דמו טעמתי על שפתי... קראו לכך בכל שם שיראה לכם הולם ומתאים, עבורי אין זה משנה כלל. עבורי כל אלה אחד הם. כעת מוות ואהבה עבורי הם שניים שהם אחד, אני אוהב את אלה שאני הורג, אני מפתה אותם אל הצללים והמוות, אני מוליך אותם בחיוכים ספק כוזבים וספק כנים הישר אל חודם של ניביי. זהו צורך בסיסי, דרכי לשרוד בעולם זה וגם הנאה וסיפוק אמיתי המהולים בשעשוע קל.

אז כפי שכבר הזכרתי, היה זה הצייד הראשון שלי, הקורבן הראשון. הדבר היה בשעת ערב מאוחרת, השמיים היו כהים ואף כוכב לא נראה מבעד לערפיח העירוני, שוטטתי ברחובות העיר ההומה אדם באיטיות המאופיינת לבני האנוש כשלפתע ראיתי אותו. הוא עמד מעברו השני של הכביש העמוס, גבו נשען קלות על קיר הבניין ובידו סיגריה קצרה שזה עתה הדליק. הבטתי בו, ושמעתי את פעימות ליבו. דמו קרא לי. כבר ממרחק יכולתי לראות את הורידים הכחולים שעל צווארו, חבויים תחת עורו השזוף. יכולתי לשמוע את ריאותיו מתמלאות בעשן ששאף ומתרוקנות ממנו ברשרוש קל בכל נשיפה. לא יכולתי לחכות. תוך שניות ספורות הגעתי לעברו השני של הכביש וניצבתי מולו. הוא הביט בי במבט מעט מבוהל וניסה להתחמק, לברוח. הבטתי ישירות בעיניו, מהפנט אותו קלות וראיתי איך הקשתית הצבעונית מקבלת גוון עכור מעט, האישונים נהיים לנקודות קטנות ושחורות. כעת הוא היה שרוע בערפל ההפנוט, לכוד ברשת שהכנתי עבורו. הובלתי אותו אל הסמטה הקרובה. עורו הדיף ריח קל של זיעה ושל סבון זול. ידיי אחזו בכתפיו בחוזקה, שפתיי נצמדו לצווארו וניבי החדים ניקבו את הבשר החי. הדם זרם לתוך פי, משאיר טעם עשיר על הלשון, מתגלגל במורד גרוני ומתפשט בכל גופי, ממלא כל תא ותא, פועם כמו לב מלא חיים. ינקתי את הדם עד טיפתו האחרונה וכאשר שמעתי את הלב נחלש, ניתקתי את שפתי מן התענוג הזה והנחתי לגוף הכבד, שהחזקתי כה קרוב אלי, לשקוע לקרקע.

הייתה זו אהבה טהורה ויחד עם זאת קטלנית וסופנית. הייתה זו אהבתי אל הדם, אל החיים שגזלתי ושעזרו לי לחזק את חיי שלי. היו אלה חיים חדשים, זרים ומוכרים גם יחד. הייתי טירון ועם זאת בעל ניסיון רב, אכזר ורחום, שלו וסוער. הייתי יחיד ומיוחד או לפחות כך הרגשתי, וכל העולם היה מונח לפני כצדפה שאת תוכנה הייתי מוכן לגמוע. הרגשתי אלוהי ושמימי, אך הרגשה זו עמדה להתנפץ לנגד עיני ורסיסיה להכאיב.