ארגמן עמוק

עבר חודש מאז לידתי המחודשת, לידתי אל עולם הלילה. חודש קצר במהלכו חייתי מעבר למסגרות הזמן או החברה. הייתי שיכור מזיכרונות שלא היו שלי, התענגתי על גופי החדש, המהיר, החזק והעל-אנושי. שוטטתי ברחובות, מביט בעולם כאילו ראיתיו לראשונה, נדהם מעושרם של הצבעים, מריבוי הגוונים האפלים של הלילה, מתפלא למראה הפרטים האין סופיים אליהם לא שמתי לב כלל בשנים בהן היו לי עיני בן תמותה. שתיתי את חייה של העיר כנווד צמא, ינקתי לתוכי את כל החידוש הזה. הדם שהרווה את צימאוני, נשא בתוך סמיכותו הארגמנית ידע וכוח, זיכרונות וניסיונות חיים אותם ספגתי לתוכי. ראשי היה מלא במידע, בזיכרונות חלקם נשארו לי מחיי הקודמים, חלקם היו של יוצרי וחלקם של קורבנותי. כבר לא יכולתי להבדיל אילו מן המחשבות היו מחשבותיי ואילו חלחלו לתוכי ממקור זר. הייתי על סף שיגעון ורק חוטים דקים של שליטה עצמית חיברו אותי אל המציאות ומנעו ממני לפול לתוך מעמקי הטרוף.

את שעות היום העברתי בשינה במרתפיהם של בניינים נטושים או במנהרות התת-קרקעיות שנפרשו כרשת מסועפת תחת תעלות הביוב והניקוז של העיר. בשעות החשכה הייתי יוצא אל הרחובות, מהלך בין בני האדם כאחד מהם. הייתי צד, לוכד, מהפנט, מתענג על טעמו העשיר של הדם ותוך כדי כך מאבד אט אט את שפיותי, מאבד את חיי, את מהותי בין כל החיים שספגתי לתוכי. הייתי בטוח שאני היחיד מסוגי כי על כך רמזו לי זיכרונותיו של יוצרי. הייתי בטוח כי אין עוד בעולם אף יצור אשר יהיה שווה לי, שיהיה עמיד בפני כוחי. החשבתי את עצמי לאל בין בני התמותה, עד שלילה אחד הכול התשנה. באותו לילה הכול, החל באמונתי הכוזבת ועד לטרוף שכילה את מוחי, התנפץ לרסיסים. באותו לילה פגשתי אותה.

שמה היה לארה. עורה היה לבן וחלק, עיניה ירוקות ושיערה אדמוני ובהיר. פניה נראו כפני נערה, אך מבטה היה נטול גיל, הוא היה עמוק, צלול ונצחי. היא הייתה עתיקה, פראית, ראשונית אך היו בה גם רוגע מסוים, שלווה ואיזון. היא שלטה בעצמה ובסביבתה, ואני לעומתה הייתי צעיר, חלש ואבוד.

היא חלפה על פני, זורמת בתוך נהר ההולכים והשבים. סובבתי את ראשי ולכדתי את מבטה. מן ההתחלה הרגשתי שהיא הייתה שונה, לא אנושית, דומה לי אך עם זאת כה שונה ממני. עמדתי בכניסה לאחד הבניינים העתיקים, נשען על הקיר המוכתם. היא עברה לידי, כמעט נוגעת בי בידה הדקיקה, ושפתיה החיוורות חייכו אלי חיוך קטלני וסוחף. היא המשיכה בדרכה ואני עקבתי אחריה כי הרגשתי שזה היה רצונה. היא הובילה אותי ברחובות העיר, מורה לי בחיוכה הלבן ללכת אחריה. עברנו שדרות ורחובות, צמתים וגנים, חלפנו על פני מלונות ובתי קפה עמוסים עד אין מקום. היא הובילה אותי במבוך העירוני עד שהגענו לשפת הנהר. היא פסעה על הגשר הרחב אשר חיבר בין שתי הגדות, ונעצרה. רציתי להתקרב אליה, לסגור את המרחק המועט שהפריד בינינו, אבל משהו בתוכי מנע ממני לעשות זאת ובצדק. לא היינו לבד. אני לא יודע מדוע לא שמתי לב לכך קודם, אך על הגשר ניצבה דמות נוספת ספק נשית וספק ילדותית. הדמות הייתה שעונה על מעקה האבן והביטה על המים הקוצפים של הנהר. ידידתי החדשה ניגשה אליה, פותחת את ידיה כמזמינה לחיבוק, והנערה שעל הגשר פסעה הישר אל זרועות אלה. הישר אל זרועות המוות עצמו, חשבתי לעצמי, אך טעיתי. לאחר מספר דקות שתי הדמויות ניתקו זו מזו, הנערה נשארה לעמוד על הגשר ולהביט במימי הנהר כאילו דבר לא קרה, ואילו לארה ניגשה אלי ואני צפיתי בתימהון כיצד הדם החדש שזה עתה שתתה זורם תחת עורה, מעניק ללחייה סומק קל וצובע את שפתיה בארגמן.