עבר הרבה זמן מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה כי נמאס לי להקליד מילים של עצב שנאגר.

היום החיוך התמידי שעל פניי מצדיק את עצמו עד העצם.

10 השנים האחרונות (לפחות) היו חיים בודדים בתוך משפחה. בדירה בכפ"ס היו חמישה חדרים וסלון אחד ואלו היו מפלט לכל אחד מבני המשפחה, אבא בחדר מחשב, אמא נעה בין הסלון לחדר השינה(עם הטלפון), אני בין חדרי לחדרים של חבריי ואחותי התעופפה לה לחיים של עצמאות.
בסלון נשארו רק הסימנים של האפר המשותף שלא נקלע אל המאפרה מעץ.
משפחה?
מה זה?

ההחלטה הייתה להיפרד, ואני ואמא עברנו להוד השרון לדירה בת 2 חדרים וחצי, קטנה וחמימה. ואבא נשאר בדירה הגדולה, הקרה והצרובה ברגעים הבלתי נסבלים - אותם הרגעים שהובילו אותי ואת אמא לקום וללכת.

החיים הנפרדים היו הזדמנות קשה ואמיתית בשביל כולם לחשוב, לעכל, להתמודד ובעיקר להבין שכדי לחזור לחיות יחד משהו בסיסי מאד חייב להשתנות.

עכשיו כולנו יחד, בדירה הקטנה והחמה הזו בלב הוד השרון, יש לי באמת משפחה.
האושר עולה לי עד הגבות.

אתמול חגגתי את ערב פסח בפעם הראשונה עם המשפחה שלי (שלי). אבא מצא הגדה ברוסית והתעקש שכולם יקשיבו עד הסוף (והרעב כבר השתולל ועשה לכולנו קולות בתוך הקיבה). אני, אמא, אבא, אחותי, אחיין שלי וזוג חברים של אבאמא יושבים סביב שולחן ומרגישים עד העצם איך זה להיות משפחה.

פתאום האוכל היה הרבה יותר טעים, המוסיקה הייתה הרבה יותר נעימה ואפילו סיפרתי סוף סוף לאבא שאני מעשנת (והוא הסמיק ממבוכה איך הבת הקטנה שהחזיקה לו את היד בתמונה מחזיקה ביד עכשיו סיגריה).
עשינו תמונה של כולנו, כזו שאפשר ממש להרגיש את האושר של כולנו, סוף סוף, אחרי כל התלאות שעברו בדרכנו כמשפחה.

אני מאושרת, בא לי לצרוח, כדי שכולם ישמעו.
סוף סוף.
http://picasaweb.google.com/yulia2406/Passover2007/photo#5049205058067369362