מנסה להיתחבר, ונכשלת.
מנסה להיתחבב ונכשלת.
אולי אין לי נכשל בתעודה, אך יותר כואב, נכשל בחיים.
יש לי אולי 3 חברות קרובות וגם את זה אני עדיין מנסה לברר..
אנשים לא סובלים אותי, ותאמת? גאמני דוחה את עצמי.
למה אני מצפה? שיואהבו אותי שאני לא סובלת את עצמי? אבל הקטע שאני לא יכולה לסבול את עצמי.
אני לא מבינה למה אני בכלל מנסה..? כדי שיזכרו אותי כאחת שנידחפת ומציקה?!
אני מעדיפה שיזכרו אותי במתבודדת.. כאחת שלא מדברת אחת שיושבת בצד כל הפסקה..
אני לא מכירה את עצמי כבר, אני לא יודעת מי אני כבר, מזה הדבר הזה שאני רואה כל בוקר במראה, אני נגעלת להיסתכל במראה.
אני רואה שם יצור דוחה שחי בסרט ולא מצליח לצאת ממנו ובזמן שהוא מנסה לצאת העלילה מסתבכת עוד ועוד וכבר אין דרך חזרה. הכל עבוד. הכל נגמר.
אין אדם אחד בעולם שמכיר אותי באמת, אם יש אותי באמת.. כי אני בעצמי לא מכירה את עצמי..
אפילו האדם שחושב שהוא הכי קרוב אלי, הכי קרוב למסכות, להצגות, לשקרים, לרמאויות.
אני נגעלת מהיצור הזה שהישתלט עלי, אני מרגישה יותר מגעילה מחרא של פרות, אני כבר לא יודעת איך לתאר את זה..
שיר. או לפחות היצור הזה שכולם "מכירים" כשיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
