Never Say Never

קודם כל לפני הכל.. אתמול יום ה' 19.3 היה לנו חצי גמר וגמר כדורעף תלמידות ז'-ח' החצי גמר היה נגד כוכב יאיר וניגמר בתוצאה 2:0 לנו..יאיי:] [בנות כוכב יאיר משחק טוב, לא נורא..] מה שאומר שעלינו לאליפות ארצית..:] ואז היה לנו גמר נגד בר-לב כפר סבא, במשחק הזה הבנות לא תיפקדו משהו.. כבר היו לא מרוכזות והפסדנו 2:0 זה לא נורא, כי יש גביע! ומדליה ותעודה..חח ואנחנו בארצית אז הכל בסדר. עוד חדשות טובות, סוף סוף אני ונעו סיימנו את העבודה במדעים החופרת הזו אחרי יום שלם ושאני אומרת שלם אני מתכוונת מ- 8:00 בבוקר שיעור 1 עד 20:15 אצל נעו בבית ביום ד' נישאר לנו רק להציג את המצגת ב- 25.3 מול ההורים ונגמר הסיוט.

הלחנתי שיר חדש בגיטרה.. מי שיודע לקרוא תווים לגיטרה אין לי בעיה לשלוח לו את התווים.. וזה השיר:

אהבת חיי

"אהבתי והוא שבר

פתחתי והוא סגר

רצתי והוא לא

נתנתי הכל בישבילו

כניראה זה לא הרבה

כי ליבי כבה.

אהבתי,

חלמתי,

רציתי,

קיוויתי

אבל חבל כי -

נישברתי,

נחתתי

והבנתי שאת החיים הקדשתי.

הוא גרם לי לחלום,

הוא גרם לליבי להלום.

חשבתי שהוא מלאך,

אך את ליבי הוא מעך.

אהבתי,

חלמתי,

רציתי,

קיוויתי

אבל חבל כי -

נישברתי,

נחתתי

והבנתי שאת החיים הקדשתי."

שיר.

למה? למה? למה? למה אני מפגרת?

כמו תמיד מפגרת, טיפשה, סתומה! למה עשיתי את זה? מה זה עזר לי בחיים?

אבל בעצם למה אני באה בטענות, אני אישה סתם. אישה סתם זה אישה/ איש שלאף אחד לא באמת אכפת ממנו, איש שאם הוא ימות יגידו חבל ואחרי שתי דקות ישכחו שהוא היה קיים בכלל.

אין בי כלום, אני שמנה אני מכוערת למה שמישהו באמת יסתכל עלי? למה שלמישהו יהיה אכפת ממני?

אני מגעילה אני דוחה!

אתם לא יודעים כמה חשוב לי לדעת שיש מישהו בעולם שבאמת אכפת לו ממני. הכל צבוע אין שום דבר אמיתי פה.

אמת, דבר שיכול להציל לך את החיים ברגע.

אמת, אותו דבר שלוקח חיים.

"זה באמת נחמד לדעת שיש מישהו שמרגיש ככה כלפייך, אבל אני לא מרגיש ככה כלפייך מקווה שנישאר ידידים"

זה מה שהוא אמר.

הרגע שהרג אותי.

אני לא חייה, אני סתם פה.

זה רק הגוף שהולך, כמו מומיה, כמו רובוט בלי נשמה, בלי רגש.

כל פעם מחדש ניפגעת אני פשוט טיפשה שאני עושה את זה כל פעם מחדש.

אני פוגעת בעצמי כל פעם מחדש, אני בעצמי לא אף אחד אחר.

היה ממש נחמד לדעת אם למישהו באמת היה אכפת ממני, אם מישהו באמת אוהב אותי.

לא שווה לחיות, לא כולם שורדים את זה.

"If I were a boy.."-זה היה מאוד נחמד.

יש לי הרגשה כזו לא יודעת.

היא לא טובה, היא מכאיבה.

כאילו אני לא שייכת לפה, לא טוב לי פה.

אני מרגישה גאילו אני צריכה לשמור את כל הרגשות שלי בפנים, כאילו אני לא יכולה לספר לאף אחד.

עד שמצאתי מישהו שאני יכולה ממש לשבת ולדבר איתו אז רגע אחד הוא מדבר איתי ואני מספרת וככה גם הוא אבל דקה אחרי זה הוא כאילו לא מראה את זה, כאילו הוא רוצה לשמור את זה בסוד, כאילו הוא מתבייש בי.

אני צריכה לפרוק, ממש עכשיו, לפני שאני מתפוצצת.

אומרים שליפעמים מרגישים בודדים אבל אף פעם אתם לא לבד. אני לבד.

כל כך צריכה חבר/ה שיתמכו, שיהיו פה בישבילי.

כן יש לי חברים, אבל אין לי ממש חבר/ה אמיתיים ב-100% שאני יכולה לדבר איתם.

מרגישה לבד, מרגישה בודדה בעולם הזה, בעולם שכפו אותו עלי.

רוצה חבר שיתמוך וידע להקשיב לי ו.. אני צריכה מישהו בעולם הזה!

אני מרגישה שאני עומדת להיתפוצץ, כמה רגשות ומחשבות יכול להכיל אדם אחד? כל הלחץ, כל הציפיות, מה הם חושבים שאנחנו? מכונות?

צריכה אדם אחד אמיתי בכל עולם השקר הזה.

צריכה אדם אחד שישמור עלי בכל העולם המפחיד הזה.

צריכה אדם אחד לצידי שיודע להבדיל בין טוב לרע, או לפחות לנסות.

צריכה אדם אחד בישבילי.