Never Say Never

מנסה להיתחבר, ונכשלת.

מנסה להיתחבב ונכשלת.

אולי אין לי נכשל בתעודה, אך יותר כואב, נכשל בחיים.

יש לי אולי 3 חברות קרובות וגם את זה אני עדיין מנסה לברר..

אנשים לא סובלים אותי, ותאמת? גאמני דוחה את עצמי.

למה אני מצפה? שיואהבו אותי שאני לא סובלת את עצמי? אבל הקטע שאני לא יכולה לסבול את עצמי.

אני לא מבינה למה אני בכלל מנסה..? כדי שיזכרו אותי כאחת שנידחפת ומציקה?!

אני מעדיפה שיזכרו אותי במתבודדת.. כאחת שלא מדברת אחת שיושבת בצד כל הפסקה..

אני לא מכירה את עצמי כבר, אני לא יודעת מי אני כבר, מזה הדבר הזה שאני רואה כל בוקר במראה, אני נגעלת להיסתכל במראה.

אני רואה שם יצור דוחה שחי בסרט ולא מצליח לצאת ממנו ובזמן שהוא מנסה לצאת העלילה מסתבכת עוד ועוד וכבר אין דרך חזרה. הכל עבוד. הכל נגמר.

אין אדם אחד בעולם שמכיר אותי באמת, אם יש אותי באמת.. כי אני בעצמי לא מכירה את עצמי..

אפילו האדם שחושב שהוא הכי קרוב אלי, הכי קרוב למסכות, להצגות, לשקרים, לרמאויות.

אני נגעלת מהיצור הזה שהישתלט עלי, אני מרגישה יותר מגעילה מחרא של פרות, אני כבר לא יודעת איך לתאר את זה..

שיר. או לפחות היצור הזה שכולם "מכירים" כשיר.

"I miss me

I miss how I thoght I will be"

מתוך שיר של MAMT [קישור ברשימות]

"עכשיו גיליתי שאני ישן, אני חושב על זה ולא נושם"

מתוך שיר.. לא זוכרת איזה.

אני לא מכירה את עצמי.

זו לא אני פה, זה משהו אחר.

משהו שהיתפשט עלי.

חונק אותי, ואני לא מצליחה להישתחרר.

אני לא באמת חיה, רק הגוף שלי ויצור אחר.

אין לי בקשה יותר מידי מיוחדת.

אני רק רוצה את עצמי, רוצה להרגיש שוב.

רוצה לשמוח, לרקוד, לצחוק ולחייך סתם כי בא לי.

אני רוצה לחיות. פשוטו כמשמעו.

שיר.

אני יודעת שאת מצטערת והכל..

אבל זה עדיין לא אומר שלי זה קל, זה שלפי דעתך, ואני מדגישה דעתך, אני יותר חזקה ממך לא אומר שאני חסינה מפני כל..

ורק שתדעי, ממש לא בראש שלי לריב עכשיו. ובמיוחד לא אחרי מה שקרה עכשיו.

אבל זה לא אומר שאני לא נפגעתי.. וממש לא אומר שיהיה לי ממש קל לחזור.. אבל אני לא יעשה מזה ביג דיל.

מה שאני עומדת לכתוב עכשיו יכול לפגוע אבל אני מבקשת שלא.

אני חושבת שיש לך מספיק טאקט כדי להבין שאני יקרא את זה 100 אחוז כי את יודעת שאני מקפידה לקרוא הכל.. אז אם יש דברים שאת לא רוצה שאני יקרא אז או שלא תפרסמי או שאני לא יודעת מה... ואת יודעת מה? אם יש לך דבר כזה אל תפרסמי אותו. ממש לא. ממש ממש לא. אני לא סובלת מסביב מסביב, תבואי הפסקה גדולה, תקשרי אלי אין לי מושג מה תעשי אבל תבואי ותגידי לי בפנים וכמה שזה יהיה לך קשה, וכמה שזה יפגע בי זה יהיה הרבה פחות ממה שזה בלגלות את זה במקרה, בטעות. אז נעמי בקשה אחת יש לי ממך, רק אחת. אני יודעת שקשה לך ואת רואה שאני סובלת את כל זה ושותקת כי אכפת לי ממך, על תשקרי לי ואל תסובבי אותי. תגידי לי הכל בפנים, לא ברמזים ולא מול מליון ואחת אלף אנשים. זה כל מה שביקשתי, זה קשה? כי אם כן אז תגידי ואני יפסיק. פשוט יפסיק להיעלבף יפסיק לקחת הכל ללב, יפסיק לדאוג. לדאוג לזה שאת בסדר, שלא כואב לך, שאת בסדר עם הלימודים כאילו מה שבראש שלך. אני חושבת שאת יודעת את כל זה. ואם לא אז.. אני באמת לא יודעת מה.. כאילו מה?! WTF?!

אני פשוט לא מכירה אותך. למה הפכת?

פתאום שותקת, לא מספרת, מתעלמת, כותבת עלי פוסטים מאחורי הגב?

מה ניסגר?! רק שתדעי, זה היה הרבה פחות פוגע אם את היית אומרת לי את זה או לפחות אומרת לי על הפוסט..

אני פשוט לא מבינה? חשבתי שאת חברה שלי.. אני באמת לא מבינה.. יש משהו בואי דברי איתי על תעשי את זה בסימנים או מאחורי הגב..

חשבתי שכבר סגרנו את זה לא?! כאילו מה שוב עשיתי לך את זה..? אני בקושי דיברתי איתך השבוע.. וממש ממש לא ביגללי.. אני מרגישה כאילו אני כבר לא מעניינת אותך.. כאילו אבא שלך הולך לבית חולים ואת לא אומרת לי? יש כאלה דברים ואת לא אומרת לי?!

אני שואלת אותך ואת עונה לי "ככה" יבש.. אמרתי לך כבר מזמן, ואם לא אני אומרת לך עכשיו, הרבה פחות פוגע שאומרים בפנים ולא רומזים את זה לעיני כולם..אני כבר לא מבינה.. ממש לא.. אני לא בסדר? אני עשיתי משהו? ומה שאני כתבתי אז בפוסט היה נכון לגמרי זה לא אשמתי שלא היית שם..רק שתדעי..שמאז שקראתי את את זה ועד עכשיו שאני כותבת פה, אני בוכה. אני לא כותבת לך את זה כדי לעשות לך רגשי אשם, אני כותבת לך את זה כדי שתביני שאני חשבתי שאנחנו חברות, חברות טובות. ואין לי עוד מה להגיד לך. על זה אמרו את המשפט: "החברים הכי טובים שלך הם אלה שיש להם את היכולת לפגוע בך הכי חזק, והם לא עושים את זה"

הרגשה חרא. לפני אליפות ארצית. תודה.