אני עדיין יודע מה עשית בקיץ האחרון.....

את רוצה להיות ה.. ה.. החברה שלי??..

לא הוצאתי מילה מפי. היסתכלתי עליו בתדהמה, כאילו כרגע, נפל מהירח. הוא היסתכל עלי בעיניים נוצצות, ושאל שוב, כאילו לא שמעתי בפעם הראשונה. ''את רוצה להיות החברה שלי?'' חזר בשנית על מילותיו. עדיין היתי בשוק. 'ממתי הוא מחבב אותי?! הוא לא מחבב את מלי?!'. המחשבות מילאו את מוחי. לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי. הוא היסתכל עלי. ''אלכס??'' הוא ניסה לקלוט את תשומת ליבי. ''אהה.. ממ.. אאאהה...'' זה הדבקים היחידים שיצאו מיפי. לא יכולתי להחליט. 'הוא בכל זאת מישו שחברה הכי טובה שלי מחבבת. זה לא הוגן!' חשבתי. הוא היסתכל עלי שוב, אבל במבט עצוב. ''את לא רוצה, נכון?'' שאל אותי.  ''אני מצטערת איליה..... אבל... אני אצטרך לחשוב על זה.. לא ציפיתי... לא חשבתי!... לא יודעת. אני חייבת לחשוב על זה..'' עניתי לו בחצאי משפט. ''זה בגלל מלי...'' אמר. ''נכון??''. 'איך הוא יודע על זה?!' חשבתי לעצמי. היסתכלתי עליו בעיניים נוצצות, שהיתמלאו בדמעות. לא יודעת למה, אבל נזלה דימעה מעיניי. כאילו הרגע הזה, מזכיר לי את רגע הפרידה מאולג. רעדתי. רעדתי כאילו מקור. כל גופי שיקשק, ובקושי עמדתי על רגלי. נפלתי.. נפלתי, אבל למזלי, איליה היה שם כדי לתפוס אותי. עמדתי להיתעלף, אבל איכשהוא, החזקתי את עצמי. הרצתי את כל הזיכרונות שלי עם אולג. הכל רץ במוחי, שלא בשליטתי. לא יכולתי להספיק לחשוב עליו, עד שפשוט עצמתי את עיניי. ''יש לך מים איתך'' אמרתי בקול רועד. למזלי, הוא לקח איתו תיק קטן, ובו, מים. הוא הגיש לי את הבקבוק, ולגמתי ממנו. המים, כאילו שטפו את זיכרונותי הכואבים, ושטפו את כל הכאב יחד איתם.

''בואי.. הנה, יש פה ספסל.. בואי נשב''. הוא השעין אותי עליו, כדי שאוכל להיתקדם לעבר הספסל. כשהיתישבנו, עמדו דמעות בעיני. הכאב והזיכרונות אולי חלפו, אבל האהבה, עדיין לא כבתה. דימעה שקטה ירדה על לחיי. אחריה באו עוד דימעה, ועוד אחת. כולן, שקטות. כאילו לא מורגשות, כאילו בלתי ניראות.

''לא היתי צריך לשאול אותך את זה..'' אמר איליה, במבט עצוב.

''זה בסדר.. זה לא אתה גרמת לזה... זה אני.. אני, והאהבה הטיפשית שלי...'' אמרתי לו, כאילו פלטתי את המילים האלה, ישר מהמחשבות, בלי שום כוונה לזה שהוא ישמע את זה.

''אהבה, זה לא דבר טיפשי...'' אמר, ובהה באספלט. ''אני...... אני חושב ש......... שאני אוהב אותך...'' הוא אמר בשקט. בשקט כזה, שכימעט ולא שמעו. ולצערי, אני שמעתי. 

לא היסתכלתי עליו, אבל ישר אחרי אותן מילים שניתקעו לי כמו סכין בלב, הוא ניסה לקלוט את מבטי.

''איליה.... אני ממש מצעטרת אבל.. אני.. אני לא חושבת ש... אני אוכל להיות איתך עם אני עדיין חושבת שאני אוהבת את אולג...'' אמרתי בגימגום.

''אז אל תיהיהי איתי מאהבה! תיהיהי איתי במטרה לשכוח את אולג.. אולי, אולי אני אוכל לעזור לך.. אלכס, אני מרגיש עליך דברים, שבחיים לא הרגשתי לאף-אחת...'' הוא אמר.

''אלכס, אני אוהב אותך!'' הוא חזר שנית על המשפט, שנינעץ בחזה שלי.

נישמע צליל הודעה.

''אלכסס! איפה את?! אנחנו לא צריכות כבר לחזור הביתה?? אני ממש קרוב ל====!!

אוהבתך, אנה:]''

''וואי! נכוןן!!'' אמרתי בעצבים. ''מה קרה???'' שאל איליה בתדהמה מין הרגע שחלף.

''זאת אנה.. אנחנו אומרות להיות בבית, והיא ממש קרובה לפה.. אז.. אנחנו נלך הביתה........'' אמרתי.

''אנק'הה:]

בואי ל====, זה ממש קרוב אליך! אני פה עם איתליה, ואז שנינו נלך הביתה.

בואי מהר, אנלא מרגישה אוב במיוחד.

אוהבת, אלכס3>>''

שלחתי את ההודעה לאנה.

שתקנו במשך 5 דק', עד שאנה באה.

''טוב, אנחנו הולכות!'' אמרה אנה.

''ביי איליה!'' אמרה אנה בקול השמח והרגיל שלה.

''ביי איליה..'' אמרתי בקול עייף.

''ביי אנה...'' אמר. ''היי אלכס.. תעני לי בקשר לשאלה!!'' אמר וקרץ לעברי.

בדרך הביתה, סיפרתי לאנה מה היה. היא היתה בתדהמה מוחלטת.

''ברצינות?!!! אאעאאא!!!!'' צעקה בשימחה.

''כה... ברצינות...'' אמרתי.

''ואת מתכוונת לענות לו כן, נכון?!'' שאלה אותי אנה.

לא היתי בטוחה לגבי זה, החלטתי.

''איליה..

החלטתי..

התשובה היא ==...........''