הכבשה בשירות המדינה

לפוסטים קטנים ומלאי מסתורין, פוסטים מסקרנים, כאלה שאתם אף פעם לא מבינים ובכל זאת אלה הפוסטים שזוכים להרבה תגובות.

אבל אז חשבתי על זה, אני לא רוצה שזה יהיה דרמטי ומלא חששות, אני רוצה לבוא כמו שאני, אני רוצה שזה יהיה פשוט, הכי רגיל שיש. רגיל, אבל עם ניצוץ. רגיל במובן שזה ירגיש לי הכי טבעי, כמו עם סעד- שנכנסתי וישר הרגשתי בבית- ככה אני רוצה, להרגיש בנוח. ברור לי שבהתחלה תהיה מבוכה, אבל אני רוצה לעבור אותה.

אני חוששת מהרגע הזה מחר שבו המציאות תהיה חייבת להיפרד מהדמיון, מה שתיארתי לעצמי יפגוש את מה שקיים. מהרגע הזה אני רועדת, מבועתת כמעט ולא רוצה שיקרה.

מחר יכול להיגמר ב2 אופנים שונים בתכלית:

או שאני אתאכזב ממש

או שאני אגאל ממש.