הכבשה בשירות המדינה

זה קצת פאתט שבחורה צעירה בת 19 ומשהו תלהג על כמה שהיא מרגישה זקנה, אבל כבר אמרו חכמים (ומבוגרים...) ממני ש"הכל יחסי".

ביליתי את 27  השעות האחרונות במקום שמאוד יקר לליבי, מקום שממש עיצב את מי שאני היום ונתן לי הרבה יותר מעוד משהו לכתוב עליו בקורות חיים, אבל אני לא יכולה שלא להיתפס לדיכי מסוים כשאני רואה שהמבנה נשאר אותו מבנה, העקרונות נשארו (אני מקווה) אותם עקרונות, ההווי נשאר אותו הווי ורק האנשים התחלפו... הילדים המעצבנים שפעם היו חניכים שלי גדלו, ועוד שנתיים אם יחול שיפור בהיתנהגות שלהם הם בעצמם כבר יהיו מדריכים, ואני כבר ממש אהיה סבתא. לראות את כל ההתרגשות סביב שבת אירגון הזכיר לי תקופות כל כך אחרות שהייתי שמה את כל ההון שבעולם רק כדי לחוות יום אחד מאותה תקופה, ביחוד שעכשיו אני נמצאת בפלונטר עם עצמי, לומדת כמה יש לי עוד ללמוד על החיים מחוץ לחממה של הבית.

אני שונאת נוסטלגיה, היא אף פעם לא תזכיר לך כמה בכית וכמה היה לך רע. לדוגמא- אני כל הזמן מוצאת את עצמי חושבת על סעד ועל כמה הייתי רוצה לחזור לתפקיד הישן שלי, כשעוד הזיכרון על הלילות של הבכי ועל הימים אפופי הדיכאון טרי טרי אצלי בכונן הקשיח. אבל עדיין, הרגש כל כך מתגעגע למה שהיה שנה שעברה. כנראה שיש סיבה למה אנחנו תמיד זוכרים רק את הדברים הטובים, אין לי מושג מה אותה הסיבה, אבל חייבת להיות אחת כזאת.

נ.ב

הצלחתי למצוא לעצמי איזה שהיא הגדרונת שמאוד אהבתי.

נכון הטרנסג'נדרים מגדירים את עצמם כבן שנולד בגוף של אישה/אישה שנולדה בגוף של גבר?

אז לדעתי יש גם אנשים חילונים שנולדו בגוף של דתיים (או להפך), המעבר מדתי לחילוני או להפך הוא קשה לאותו אדם ולאותה סביבה בערך כמו ניתוח לשינוי מין.

עד כאן תובנות רחלי.

אז כן, את פוסט היום הולדת הזה אני כותבת באיחור מה אבל כל דבר מכוון משמיא וכו'.

השנה ניסיתי להמשיך במסורת משנה שעברה ולא לצפות לכלום, אבל כל הקטע הזה של השירות לאומי והתחברות לאנשים אחרים לצד התנתקות מאנשים מוכרים ויציאה מהבית הפריעו לי בתוכניות. אמנם לא היו ציפיות בשמיים (גילוי נאות: אחד מהחלומות הפאטתיים של חיי הוא שיערכו לי מסיבת הפתעה. מטומטם, פתאטי, ילדותי אבל כואב כל שנה מחדש), אבל העניין המינימלי של להתקשר מקסימום לסמס "יומולדת שמח" מכמה חברות שבאמת השקעתי בחברות איתן במהלך התיכון עדיין דגדג לי בבטן.

אני לא מכלילה. באמת היו כמה שזכרו , לדעתי גם בלי תזכורת בפלאפון, אבל אם נכנס למספרים בואו נגיד שזה היה 5 מתוך 40+. לעזאזל, אפילו זרובבל כתב לי על הקיר בפייסבוק.

הקוראים הזקנים בטח ינידו בראשם ויגידו "מה הביג דיל, בסך הכל המצב לא דומה לשנה שעברה, כל אחד במקום אחר עם אנשים אחרים וכו'" אז זהו, שבשבילי זה לא ככה. כל בנאדם שאני מכירה בו כחבר, יקבל ממני הכל. ללא שמץ הגזמה באמת שאני הייתי נותנת הכל בשביל אלה שבאמת הגדרתי כחברות. אני משקיעה בימי ההולדת שלהן, או לפחות מציינת אותם בצורה זו או אחרת וזה פוגע כשמגיע היום שמגלים שזה חד צדדי.

אני כבר לא יודעת מה קורה איתי, בתחילת השנה הגעתי להחלטה: אני לא יוזמת שמירה על קשר. אולי לא עמדתי בהחלטה הזו ב100% אבל יצאתי מנקודת הנחה שאנשים שבאמת הייתי חשובה להם בתיכון ידעו למצוא אותי גם כשאני אתרחק גיאוגרפית מכולם. האמת שקצת צדקתי. ולא במובן החיובי. קשרים שבאמת הרגשתי שאני שם על דרך המקרה הוכיחו את עצמם כאלה, לעומת קשרים שהייתי חלק משמעותי מהם.

ופה הבעיה, כי רוב הקשרים שלי היו כאלה, הייתי רק חצי, לא באמת ב"קליקה". ועכשיו עם מה נשארתי? החברות מהעבר לא באמת היו חברות, חברות מההווה קשה למצוא כי אני בתקן בודד. מה יהיה בעתיד?

אז זה לא סתם כשאני בוכה לה' שאני לבד. כי זאת המציאות ריבונו של עולם, אני לבד.

וומצאתי קו מנחה ליום ההולדת שלי בשלוש השנים האחרונות. בדידות.

יום הולדת 17 היה בסימן בדידות מהחברות, כשכולן טסו לפולין.

יום הולדת 18 היה בסימן בדידות מהמשפחה, כשרבתי עם אבא וברחתי מהבית.

יום הולדת 19 היה בסימן בדידות משאר העולם, כשהייתי ממש לבד כל השבוע כי הבוס היה בשבוע שמירות.

אבל למי אכפת מכל השטויות האלה כשסבתא שלכם גוססת בבית חולים.

אז החגיגה המינורית שלי היא בלקיחת יום חופש, שבדיעבד אם לא הייתי לוקחת אותו מראש הייתי משתגעת, כי עבר עלי שבוע סיוטי.

יום הולדת שמח רחלי.

השעה כבר 2 בלילה, והשיר הקבוע של מוצ''ש מתנגן עכשיו בגלגל''צ ("הללויה").

עד שאני אסיים לכתוב את הפוסט הזה הוא יגמר בוודאות, אבל סתם בשביל האווירה ציינתי אותו.

אני דואגת. ולא שקטה. ומרגישה פיזית קוצים בישבן.

ופשוט אין לי מה לעשות בנידון. זה הכי הכי מתסכל.

לא, אני לא יכולה לנסוע לשם ולעזור בלא משנה מה כי ההורים לא מרשים לי. וכן, אני יודעת שאני כבר אחרי 18 אבל יש דברים שלא משתנים, וציות להורים הוא אחד מהם.

וזה מתסכל אותי. הייתי רוצה שבכל הדברים שקשורים לשליחות, לתרומה, ההורים שלי יגידו לי כן להכל. רוצה ללכת לעזור לאלה שנשארו במלחמה? לכי! רוצה לעשות שנה שניה בחו''ל? סעי לשלום נשלח לך גלויה כל סוף שבוע!

אבל זה לא ככה וזה ממש קשה לי, כי אני כן רוצה לחצות גבולות ולתרום בדרך שלי, בדרך הכי לא ברורה והכי לא נורמלית, אבל זאת בדיוק הדרך שההורים שלי מפחדים ממנה, הדרך הלא קונבנציונלית.

המלחמה כל כך מטרידה אותי עד שכבר הפסקתי לרחם על עצמי.

עד כדי כך.

כנראה בגלל שזה כבר לא סתם מקום שרות, זה בית.

ובית קשה לנטוש.

(גילוי נאות: בשבוע שעבר כן הלכתי לשירות, אבל השבוע לרגל הכניסה הקרקעית לרצועה ההורים הטלו וטו על חזרתי לשם)