הכבשה בשירות המדינה

השעה כבר 2 בלילה, והשיר הקבוע של מוצ''ש מתנגן עכשיו בגלגל''צ ("הללויה").

עד שאני אסיים לכתוב את הפוסט הזה הוא יגמר בוודאות, אבל סתם בשביל האווירה ציינתי אותו.

אני דואגת. ולא שקטה. ומרגישה פיזית קוצים בישבן.

ופשוט אין לי מה לעשות בנידון. זה הכי הכי מתסכל.

לא, אני לא יכולה לנסוע לשם ולעזור בלא משנה מה כי ההורים לא מרשים לי. וכן, אני יודעת שאני כבר אחרי 18 אבל יש דברים שלא משתנים, וציות להורים הוא אחד מהם.

וזה מתסכל אותי. הייתי רוצה שבכל הדברים שקשורים לשליחות, לתרומה, ההורים שלי יגידו לי כן להכל. רוצה ללכת לעזור לאלה שנשארו במלחמה? לכי! רוצה לעשות שנה שניה בחו''ל? סעי לשלום נשלח לך גלויה כל סוף שבוע!

אבל זה לא ככה וזה ממש קשה לי, כי אני כן רוצה לחצות גבולות ולתרום בדרך שלי, בדרך הכי לא ברורה והכי לא נורמלית, אבל זאת בדיוק הדרך שההורים שלי מפחדים ממנה, הדרך הלא קונבנציונלית.

המלחמה כל כך מטרידה אותי עד שכבר הפסקתי לרחם על עצמי.

עד כדי כך.

כנראה בגלל שזה כבר לא סתם מקום שרות, זה בית.

ובית קשה לנטוש.

(גילוי נאות: בשבוע שעבר כן הלכתי לשירות, אבל השבוע לרגל הכניסה הקרקעית לרצועה ההורים הטלו וטו על חזרתי לשם)

אני פשוט מחפשת לברוח כי אני לא יודעת להתמודד עם עצמי. אף פעם לא ידעתי באמת.

שכותרתו הייתה "דבר אלי בשירים חלק ב'".

אבל אין לי אומץ לפרסם אותו עקב מתכונתו הנוכחית של הבלוג. אולי יום אחד, כשאני אהיה מספיק רחוקה (הווה אומר- כשאני אהיה תקועה בסעד)

אם כבר הזכרנו את סעד.

בשבת גיליתי משהו לא מאוד נחמד, מסתבר שהתקן שלי בכלל לא חדש כמו שחשבתי. לא יודעת, אולי הבנתי אותם לא נכון אבל ממה שאני הבנתי עד היום לא היה להם צורך בבת שירות בפינת חי ועכשיו בגלל שהם מפתחים אותו הם כן צריכים. אבל בשבת הלכתי לפעולת ערב שבת וגיליתי שכן הייתה מישהי בפינת חי השנה והיא עזבה. זה ממש מצב של חוסר אונים ואין לי מושג למי לפנות.

למי אני אמורה להאמין כאן?!

בחיים שלי לא חששתי יותר.

עריכה: אפילו לדאוג בשקט אתם לא נותנים!