הכבשה בשירות המדינה

אני פשוט מחפשת לברוח כי אני לא יודעת להתמודד עם עצמי. אף פעם לא ידעתי באמת.

עדיין מותר לי לכתוב כאן דברים שלא שייכים רק לשירות, נכון?!

אז ככה.

מידי פעם תוקף אותי מן מצב נוראי שכזה, מצב של חוסר ידיעה.

עכשיו, מילא זה רק בתחום אחד בחיים, אבל בזמן האחרון עושה רושם שלאיפה שאני לא מנסה לברוח עומד מולי חוסר ידיעה שחוסם לי את הדרך אל האושר.

אם זה בשירות- איך והאם בכלל יתפתח הקטע של ההדרכות? ימצאו עוד בתשירות? אני אפסיק להיות לבד בחדר?

ואם זה בחיים האישיים- שנה או שנתיים, לימודים: איפה ומה? בנזוג, עכשיו? כן/לא? מה חושב עלי? חושב עלי?

וקשה לי עם זה כי אני לא טובה בחוסר ודאות, תנו לי חיים מסודרים, שגרה ואני אחייך בנימוס ואגיד תודה רבה. ככה זה יקים, צריכים שגרה בשביל לנשום.

ואין לי לאן לברוח. פשוט אין.

וואו, פוסט פוליטי? נראה מה יהיה.

כמו כל תושבת מרכז, גם אני הצטערתי מאוד על גורלם של תושבי שדרות ומערב הנגב וחשבתי שהממשלה עושה להם עוול ואיך אפשר לחיות שם בכלל.

השבוע חשתי את הצער הזה על בשרי.

יום רביעי, 7.00 בבוקר (בערך), אני כבר קצת באיחור, נועלת נעליים.

קול של אישה צועק לי מהחלון "צבע אדום". מה? אבל סעד כמעט לא נפגע בתקופה הקסאמים.

אין הרבה זמן לחשוב, רצתי לחדר ה"מוגן" (השירוקלחת בתכל'ס). 20 שניות עוברות איפה שהוא באמצע שלהן יש "בום" ויוצאים החוצה, צריך לנעול את הנעל השניה. לפני הנעל אני לוקחת גם את הפלאפון להתקשר לקומונרית לברר מצב עירנות, לרוע מזלי באותו שבוע נשארתי בחדר לבד כי השותפה עזבה את השירות, אבל זה כבר סיפור עצוב אחר. בכל מקרה, אני עם הפלאפון באוזן והנעל ביד והאישה חוזרת וקוראת בקול "צבע אדום". שוב? אין הרבה זמן לחשוב, בדרך למרחב המוגן הקומונרית ואני תוהות מה קורה, אל תשכחו שזה התחיל כבוקר רגיל לחלוטין, ופתאום כזאת מתקפה? עובר ה"בום" ו20 השניות (אני יודעת שאני יכולה לצאת אחרי הבום אבל אין לי מספיק ביטחון כדי לעשות את זה) ויוצאים להמשך היום.

ארוחת בוקר, 7.18 בבוקר (בערך), אני באמצע הביס לכריך הבוקר שלי בחדר האוכל והאישה לא נותנת מנוחה "צבע אדום" היא קוראת לנו, אבל בחדר האוכל אין עדיין ילדים, רק חבר'ה מבוגרים למודי קסאמים ותקופות מעורערות ביטחון שכאלה.

"אממ לא צריך ללכת לאן שהוא?"

"את יכולה ללכת לחדר נטילת ידיים או לרדת לקומת הקרקע, או לחכות לשמוע את ה"בום""

"אוקיי"

לא הלכתי, כי מפיהם זה נשמע כהמלצה בערך כמו השלט "נא לא לדרוך על הדשא" ורק אחרי כמה דקות הבוס מתקשר ואומר לא להיכנע ללחץ חברתי, רצוי וכדאי תמיד ללכת למרחב המוגן. אולי בגלל שנחת לו פעם קסאם ליד הבית.

יותר מאוחר אני אגלה שהקסאמים (2 במספרם, לא שזה משנה) נפלו במטעים ברוך ה', כנראה קארמה על עקירת עצי הזית בשומרון.

ואחרון בהחלט לא חביב (ואולי גם בהחלט לא אחרון), יום חמישי, ארוחת ערב שלי והקומונרית בבית של בן קיבוץ אחד, צבע חלוש נשמע מבעד לחלונות

"זה היה צבע אדום?"

"כנראה כן, בואו לפה" וכך הלכנו למרחב המוגן באותו בית (מעין כוך שנוצר ממפגש הכניסות לחדרים).

ואני יכולה לספר שאני כבר בת 18 + (עוד חמישה חודשים 19) ועדיין ביום חמישי בלילה, כשהלכתי לישון, בכל פעם שנגמר שיר והתחיל שיר אחר (התחלתי לישון עם מוזיקה כי עכשיו אני לבד בחדר) הפסקתי לנשום בציפייה לאותו קול של האישה, ואני יכולה גם לספר שאני מפחדת יותר מה"צבע אדום" מהקסאם עצמו ועולות לי דמעות של פחד בכל פעם, ואני יכולה לספר שגם כשחזרתי לנתניה, בכל פעם ששמעתי מערכת כריזה של אלטע-זעכן או של איזה מתמודד לראשות העיר עצרתי את הנשימה מחשש לשמוע שוב את אותו הקול שמתריע על "צבע אדום". אני יכולה לספר את כל זה, אבל אם ככה חשים אפילו אלף, אפילו מאה אנשים כמוני (וברור שיש אלפים יותר) בכל אזור עוטף עזה והממשלה לא נקפה אצבע למענם, מה זה כבר ישנה?!

אז כן, אני לא מתביישת להגיד שממשלת ישראל מפקירה את מערב הנגב, כי על בשרי ובנשמתי אני מרגישה את זה.

וכבר אין שום דבר שיכול לשנות.