הכבשה בשירות המדינה

אז כן, את פוסט היום הולדת הזה אני כותבת באיחור מה אבל כל דבר מכוון משמיא וכו'.

השנה ניסיתי להמשיך במסורת משנה שעברה ולא לצפות לכלום, אבל כל הקטע הזה של השירות לאומי והתחברות לאנשים אחרים לצד התנתקות מאנשים מוכרים ויציאה מהבית הפריעו לי בתוכניות. אמנם לא היו ציפיות בשמיים (גילוי נאות: אחד מהחלומות הפאטתיים של חיי הוא שיערכו לי מסיבת הפתעה. מטומטם, פתאטי, ילדותי אבל כואב כל שנה מחדש), אבל העניין המינימלי של להתקשר מקסימום לסמס "יומולדת שמח" מכמה חברות שבאמת השקעתי בחברות איתן במהלך התיכון עדיין דגדג לי בבטן.

אני לא מכלילה. באמת היו כמה שזכרו , לדעתי גם בלי תזכורת בפלאפון, אבל אם נכנס למספרים בואו נגיד שזה היה 5 מתוך 40+. לעזאזל, אפילו זרובבל כתב לי על הקיר בפייסבוק.

הקוראים הזקנים בטח ינידו בראשם ויגידו "מה הביג דיל, בסך הכל המצב לא דומה לשנה שעברה, כל אחד במקום אחר עם אנשים אחרים וכו'" אז זהו, שבשבילי זה לא ככה. כל בנאדם שאני מכירה בו כחבר, יקבל ממני הכל. ללא שמץ הגזמה באמת שאני הייתי נותנת הכל בשביל אלה שבאמת הגדרתי כחברות. אני משקיעה בימי ההולדת שלהן, או לפחות מציינת אותם בצורה זו או אחרת וזה פוגע כשמגיע היום שמגלים שזה חד צדדי.

אני כבר לא יודעת מה קורה איתי, בתחילת השנה הגעתי להחלטה: אני לא יוזמת שמירה על קשר. אולי לא עמדתי בהחלטה הזו ב100% אבל יצאתי מנקודת הנחה שאנשים שבאמת הייתי חשובה להם בתיכון ידעו למצוא אותי גם כשאני אתרחק גיאוגרפית מכולם. האמת שקצת צדקתי. ולא במובן החיובי. קשרים שבאמת הרגשתי שאני שם על דרך המקרה הוכיחו את עצמם כאלה, לעומת קשרים שהייתי חלק משמעותי מהם.

ופה הבעיה, כי רוב הקשרים שלי היו כאלה, הייתי רק חצי, לא באמת ב"קליקה". ועכשיו עם מה נשארתי? החברות מהעבר לא באמת היו חברות, חברות מההווה קשה למצוא כי אני בתקן בודד. מה יהיה בעתיד?

אז זה לא סתם כשאני בוכה לה' שאני לבד. כי זאת המציאות ריבונו של עולם, אני לבד.

וומצאתי קו מנחה ליום ההולדת שלי בשלוש השנים האחרונות. בדידות.

יום הולדת 17 היה בסימן בדידות מהחברות, כשכולן טסו לפולין.

יום הולדת 18 היה בסימן בדידות מהמשפחה, כשרבתי עם אבא וברחתי מהבית.

יום הולדת 19 היה בסימן בדידות משאר העולם, כשהייתי ממש לבד כל השבוע כי הבוס היה בשבוע שמירות.

אבל למי אכפת מכל השטויות האלה כשסבתא שלכם גוססת בבית חולים.

אז החגיגה המינורית שלי היא בלקיחת יום חופש, שבדיעבד אם לא הייתי לוקחת אותו מראש הייתי משתגעת, כי עבר עלי שבוע סיוטי.

יום הולדת שמח רחלי.

פגשתי הערב מישהי. מישהי מהעבר שעל פי ציר הזמן הוא לא כזה רחוק, אבל על פי ציר ההתקדמות שלי הוא במרחק של אלפי שנים.

פגשתי הערב מישהי שהחזירה אותי בבת אחת לרחלי של אז, לרחלי שהייתה מחוץ לחבר'ה, שהלכה למקום ההוא מתוך הרגל, לרחלי שאני לא אוהבת ולא מתחברת אליה, לרחלי המזוייפת.

וזה ממש קשה לפגוש בפתאומיות מישהו כזה, מישהו שבשניה מחזיר אותך לתקופה שאתה רוצה לשכוח, לשכוח שהיא הייתה קיימת.

אז מה שקרה זה שהיא הייתה בהליכה עם חברה, ואני הייתי בסניף במסיבת גיוס ושתיהן התקרבו כי גם החברה שלה קשורה לסניף ואז התאספנו, היא אני ועוד כמה חבר'ה שהיו קשורים אלינו והיא חיבקה אותי ארוכות. ניהלנו סמול טוק קצר ואז התחלתי לזרז עניינים (גם כי היינו צריכים לצאת לכיוון העיר וגם כי הייתה לי מוזר כל העניין).

כשנפרדנו סופית היא אמרה לי "בקושי התייחסת אלי, היינו חברות טובות".

וזה מהמשפטים שנכנסים לי לבטן. כי בשניה אחת קלטתי כמה ילדותית הייתה הגישה שלי, כמה גדול ומטומטם האגו שלי, כמה דברים פספסתי בגלל הגישה שלי.

אבל זה לא שבשניה אחת סלחתי ושכחתי, כי זה עדיין שם, זה עדיין עוצמתי כמו באותו מוצאי שבת שנרדמתי בבכי.

השורה התחתונה היא שאין לי מושג מה אני מרגישה. מצד אחד היום אני כבר יותר חפיף, מצד שני רחלי מאז לא מרשה לי להרפות.

השורה התחתונה היא שזה בעצם פוסט מיותר.

רק רציתי לציין שהפגישה איתה עשתה לי משהו.