הכבשה בשירות המדינה

פשוט לא יכולתי להתעלם מהפוסט היפיפה ההוא, שנכתב בזמן אחר, בעולם אחר כנראה גם על אדם אחר.

הפוסט הבא פורסם בבמה שונה ויש לו חלק ב' שנכתב בבלוג זה אבל נשמר כטיוטא עד שיהיה לי אומץ לפרסם אותו או שאני אהיה מספיק בוגרת לצחוק על השטויות של עצמי.

הוא: “אצלך בעולם” (מאיר בנאי)

היא: “Flowers” (הבנות נחמה)

הוא: “את שקט” (אביתר בנאי) (כן, יש לו אובססיה לבנאים)

היא: “הפעם האחרונה” (רונה קינן) (Girl Power)

הוא: “את עוד תראי” (מאור כהן)

היא: “לפעמים זה קשה” (נעם רותם)

הוא: “רוצה לחיות איתו לנצח” (קרח תשע) (עלה לו אסיוציטיבית לנעם רותם… )

היא: “ציון” (יונתן רזאל ואביתר בנאי)

הוא: “שתי פנים” (ברי סחרוף)

היא: “קיטש” (אלג’יר)

הוא: “רק אל תלכי” (זקני צפת)

[מבוסס על מקרה אמיתי]

היה כיף אז, גם אם זה היה רק בראש שלי.

לא ממליצה לקרוא אותו אלא אם כן אתם במצב רוח של חתיכת ורידים, או משהו כזה.

הלכתי היום לדואר.

עכשיו, בניגוד לבנק, ללכת לדואר זה תמיד כיף כי זה בדר''כ בשביל לקבל חבילות או לשלוח דברים, שזה.. גם סוג של כיף.

[עוצרת רגע להבין איפה הקשר של הפוסט הזה לחיים ולמה שכחתי איך כותבים]

בכל מקרה, אתמול קיבלתי הודעה על חבילה שמחכה לי בסניף דואר (שוקינג) והיות שלא חיכיתי לשום דבר זה היה עוד יותר כיף מבדרך כלל (אלא אם כן זאת הייתה חבילת עם פצצה מתקתקת). הלכתי לי בעליצות לשם (כפי שכבר הזכרתי למעלה, אני לא ממש מסוגלת לבצע חיבור נכון של משפטים היום) וגיליתי שהחליפו את התורים! בחיי, סימן ההכר של הדואר הלך לעולמו! במקומו יש עכשיו את אותה מערכת שפועלת בבנק (יש מחשב עם מסך מגע, לוחצים מקבלים מספר) רק שבדואר היא באמת עבדה ולא הייתי צריכה לחכות 20 דקות רק כדי לקבל מספר תור... כבר אמרתי שאני אוהבת את הדואר יותר מאשר את הבנק.

כשהגיע תורי (764 לעמדה מס' 8 כבוד!) קיבלתי חבילה מנופחת והצמדתי אליה את האוזן רק כדי להיות בטוחה, אתם יודעים, כולם מקבלים מתי שהוא פצצות בדואר. אבל להפתעתי דווקא קיבלתי מליאנת'לפים של דוגמיות נס קפה וניל להפצה (אההה סיפור ארוך ולא מעניין שמתחיל במצב המזומנים שאין לי ונגמר בעבודה צולעת לשיווק לנוער).

תגידו מה שתגידו, אבל נראיתי כמו סוחרת סמים. הגעתי הבייתה, שפכתי את תכולת השקית על השולחן בפינת אוכל והתחלתי לסדר את הדוגמיות, חצי השארתי בבית וחצי שמתי בעטיפות יפות כאלה שקיבלתי מהם באותה חבילה יפה להפצה. מי שראה פרק אחד של weeds יכול לתאר לעצמו איך נראיתי באותו רגע, רק הייתה חסרה לי בנדנה ו... להיות שחורה.

בקיצור, אל תירשמו לדברים מטומטמים באינטרנט ילדים!

בעצם, כן תירשמו, עכשיו יש לי קפה לחודש בערך.

עבודה וכאלה:

www.yourfuture.co.il

שמרו על עצמכם וזיכרו שגם קפאין זה סוג של סם.

עריכה: המממ אני תוהה לעצמי למה אנשים מחפשים את הבלוג שלי בגוגל ועוד עם שגיאות כתיב.

אני לא זוכרת כבר באיזה בלוג זה היה, אבל היה פוסט אחד בו הודאתי במקלדת מלאה שאני חיקוי אחד גדול.

אני מרגישה צורך להרחיב על כך-

שוטטתי לי בעליצות בפייסבוק עכשיו (מתעלמת מהבגרות שיש לי יום שני) ונכנסתי לפרופיל של א'. לא, לא הא' של קצב (שהוא, ד''א, זכאי לגמרי, בלי שום קשר לפוסט) א' שלי.

הרמה הכי גרועה של חיקוי זה חיקוי בלי שאתה מודע לכך שאתה מחקה, זה לרוב קורה לאנשים נורמלים עם אחים שלהם, אתה רב רב רב שנים עם אחיך/אחותך אבל ביום בהיר אחד אתה מגלה שאתה מתנהג בדיוק כמוהו. מפחיד, אבל מציאותי.

ניחא אחים, אני מחקה מישהי ללא שום קשר משפחתי אלי.

אני מסתכלת על החיים שלי במבט לאחור, ועל החיים שלה (עד כמה שאני בקיאה בהם, כן?) ואו שהחיים שלנו חופפים בצורה מטרידה או שאני מחקה אותה בלי לשים לב. וכל מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שהפחד הגדול ביותר שלי זה לגלות יום אחד שאני פשוט חיקוי בשקל תשעים של אדם אחר.

התמונות באלבום שלה, התסרוקות שלה, סוג החברות כמעט זהה וזה מעצבן אותי, מי את שתקחי לי את החיים?! ועוד תחווי אותם צעד אחד לפני?! מי נתן לך רשות כזאת?!?!

אז אולי זאת סתם חרדה טיפשית אבל כל כך מציקה.

[הערת סוגריים: מה אכפת לאמא שלי שיש לי בלוג?! פפפ שתחזור לשבתות ההתבודדות שלה]

בכל מקרה, יש לי בגרות יום שני, מה אני מתעסקת בזה בכלל?!

עריכה:הבחור תקוע אי שם בארץ ישראל. טיפש אני אומרת לכם, פשוט טיפש. (אין שום קשר לזה שמתנגן עכשיו ברדיו "wish u where here" של פינק פלויד, כן?)