הכבשה בשירות המדינה

דיברתי עכשיו עם אותו אחד שפגע בי כל כך, אחרי שכל כך הרבה זמן לא דיברתי איתו.

נכון, אחרי שהוא השאיר אותי מדממת הוא ניסה להתקשר כמה פעמים, אבל בכל פעם אטמתי את האוזניים ואת הלב אז זה לא ממש נחשב, והפעם, הפעם אני הייתי זאת שהתקשרה.

ביום שישי ניפגש, נדבר ואני אצא משם חזקה יותר.

אני אספר לו על הפגיעה הראשונה, איך הוא גרם לי להאמין שהוא אוהב אותי ובעקבות כך גם אני קצת קצת התחלתי להתאהב בו, ועוד בתקופה שכל כך לא הזמנתי את זה. ואז איך הוא משך ידיו מכל העסק והתנהג כאילו הוא תמיד היה סתם "ידיד".

אני אספר לו על הפגיעה השניה, איך אחרי שהסברתי לו שנפגעתי הוא מצא לנכון לרצות את חברה שלי לחדר וכשהיא סירבה לו (כמובן שהיא סירבה לו רק אחרי שהיא חשבה על זה, רצתה את זה ובסוף החליטה שהיא צעירה מידי, אני אף פעם לא הייתי גורם מבחינתם) הוא התקשר אלי כדי לבכות.

אני אספר לו על הפגיעה השלישית, זאת שאני לא רוצה שתגיע אלי.

קראתי השבוע את "על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי" לפאולו קואלו, ספר חמוד, סיפור אהבה נאיבי, ספר קצר עם הרבה דיאלוגים ("חפירות"), כמו שאני אוהבת.

בתחילת הספר קואלו כתב הקדמה שמדברת על הקשר בין אהבה לדת וההקדמה די כתובה ברוח הספר. אמנם התחברתי לדעותיו של קואלו על הדת, והתחברתי לדעותיו על אהבה, אבל את הקשר בינהם לא אהבתי, נוצרי מידי לטעמי.

בכל מקרה, ביום ראשון כשקראתי את ההקדמה הרגשתי כאילו הוא הכניס לי יד אל תוך הבטן והוציא משם בדיוק את מה שהסתובב לי בראש ולא הצלחתי לבטא, פשוט הרגשה מדהימה.

ספר מומלץ, בעיקר לכופרים

יש עכשיו "ספיישל חצות" בגלגלצ עם רונה קינן. מתה עליה, פשוט מתה עליה. (בעיקרון רציתי לצרף את "לחיות נכון" אבל משום מה לא מצאתי קליפ שלו למרות שאני יודעת בוודאות שיש אחד כזה)

ועד כאן קולטורה.

יש לי אולי 3 וחצי קוראים, אבל לקוראת אחת אני חייבת את העדכון הבא:

כן, עברתי תקופה לא קלה, תקופה שאפילו לא לרגע פקפקתי בקיומו של אלוהים אבל בהחלט היו לי שאלות עליו ועלינו, מה שנקרא "יחסינו לאן".

והזמן עבר, וגיליתי שהרגלים זה דבר משתק, אני לא יכולה להפסיק להיות "דוסית" כי זה מי שאני, אמנם מאז אותו קש לא התפללתי (לא מיוזמתי בכל אופן, לביה''כ אני הולכת בערב שבת) אבל מצוות שהן פשוט דרך חיים אני לא מסוגלת להפסיק לקיים.

ועוד עצם נזרוק, גם הגעתי לאיזה שהיא מחשבה מפחידה עלי ועליו (לא האל, מישהו בשר ודם), על איך החיים שלנו חייבים להצטלב לפחות עוד פעם אחת כדי שאני אדע בוודאות שאנחנו לא נצליח. אני לא יודעת אם הוא חושב אותו הדבר, מעל פני השטח הוא כבר ממש המשיך הלאה, אבל התחושת בטן שלי צועקת לי דברים אחרים.

עריכה: חח קראתי תגובה שלך מחודש שעבר... מה אני אגיד לך, אף פעם לא נתבגר הא?

נכון לשבוע זה עבר גל הגיהנום, כולי תקווה לגל של טובה שיבוא השבוע.

והנה סיפתח- נולדה לי אחיינית  צאצאית נקבה ראשונה למשפחת המלוכה שלנו.

אז באמת שבוע טוב.

אני לא כותבת בדרך כלל באמצע שבוע אבל הגעתי לכזאת רמה של כעס ותיעוב שאני כבר לא יכולה לשמור הכל בבטן.

אני שונאת את הבנאדם איתו אני חיה.

תחשבו איזו אומללות זו לגור עם מישהו באותו חדר, לראות אותו כל היום כל יום ולדעת שאתה לא מסוגל לשהות במחיצתו אפילו לא עוד שניה, לתעב את כל מה שהוא עושה, לכעוס כל כך על כל העולם על שמכל האנשים דווקא איתו נתקעת.

כל פעולה שלה פשוט מוציאה אותי מדעתי, כל פעם כשאני חושבת שאני פה הדפוקה והילדותית היא עושה משהו ששוב מרתיח אותי ומזכיר לי שהיא הבעיה פה.

אני מתוסכלת כי הבנאדם היחידי שאמור להוציא אותי מהבדידות גורם לי לכזאת אומללות וכבר נמאס לי מהכל.

note to my self: רחלי, תזכרי את התקופה הזאת. תזכרי את האתגר העצום הזה שעומד מולך, זה כבר לא הדיכאון שבגללו את לא רוצה לצאת מהמיטה, זה משהו אחר, משהו מפחיד יותר ואכזרי יותר. זה משהו שגורם לך לשנוא את עצמך ואת העולם בו זמנית. זה משהו שמוציא את השמחה מכל פעולה הכי שולית בחיי היום יום שלך. זה משהו שאוכל אותך בחיים.

כבר קשה לי לראות את האור בקצה המנהרה, משהו אומר לי שגם אחרי שהשנה פה תיגמר התחושה הזו תרדוף אותי.

אבל אם יבוא יום כזה, אם יבוא יום והמפלצת הזאת תעזוב אותי במנוחה, אם ישאר ממני משהו עד אז, ופתאום יהיה טוב, פשוט ככה- טוב. דברים יסתדרו מעצמם, יהיה תקציב, דברים יגדלו ויפרחו במקום לגסוס סביבי אז תזכרי את התקופה הזאת רחלי, תזכרי אותה ותדעי לקחת מהתקופה הטובה כוחות לגל הבא של הגיהנום.

יש משפט כזה שאומר שמי שאומר שטוב לו הקב''ה אומר "הוא חושב שזה טוב?! אני אראה לו שיש אפילו יותר טוב!" ומי שאומר שרע לו הקב''ה אומר "הוא חושב שזה רע? אני אראה לו כמה רע עוד יש..." ובכן, פיזית, בעולם הגשמי באמת טוב לי, אבל הנשמה שלי גוססת בפנים, נרקבת. ויותר רע מזה, אין.