הכבשה בשירות המדינה

"וכשאתה מאבד את האמון בזולתך מה נשאר לך מלבד עצמך"

(מירה קדר, אחד מאלף)

לא ממש מתחשק לי ללכת לישון, אבל חייבים כי מחר צריך לקום מוקדם לשירות.

"כי מה אפשר לעשות מלבד לחכות
לחכות שיגיע בוקר חדש
מה אפשר לעשות מלבד לחכות
בשקט בשקט לבוקר חדש" (רונה, ברור שזה רונה)

עד לתקופה מסוימת לא הייתי טיפוס שמצטער על דברים מהעבר, אבל לאחרונה יש סיפור אחד שרודף אותי.

"
לא ידעתי איך לחזור
מהפעם האחרונה
אל הרגע שלפני הטעות הראשונה
לא ידעתי איך לחזור
מקרקעית הבור
אל מפלס הנשימה
אל הפעם, אל הפעם הראשונה" (רונה, שוב)

יקח עוד הרבה זמן עד שאני ארפה מהעניין הזה, או עוד הרבה אנשים.

"אני לא אפסיק לרצות אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר כי איפשר כי איפשר
זה עיניין של השרדות גם אם תגיד לי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר" (רונה, אחרון ודי)

כן, זה פוסט מאוד מסתורי ולא ברור ועמוס בשירים של רונה קינן (נו, כל שנה יש לי תקופה כזו שהיא היחידה שאני מצליחה לשמוע) אבל אל תשכחו שהשעה כבר עשרה לשתיים וחופש הביטוי חי וקיים.

אפתח בדבר שממש מפריע לי עכשיו-

יש חרא שירים ברדיו.

עברתי כבר 4 תחנות ומכולם סבלתי, בגלגלצ ספיישל אמינם, ב88 ספיישל תפוחים (שהם סבירים, אבל מזכירים לי מישהו שלא בא לי לחשוב עליו), בגלי צה''ל גידי גוב שזה סבבה, אבל זה עם מלא דיבורים וברשת ג' דין דין אביב (שזה שיא השישיסטי לשמוע דין דין אביב).

אוי! דין דין אביב!!!!! אני יודעת מה זה מזכיר לי!!!

חח באיזור פסח יצאתי עם מישהו שמסתבר שהוא קרוב שלה. למה ה"חח" כי היציאה איתו הייתה אחד הדברים היותר לא ברורים שעשיתי בחיי, אז זה משעשע, ולכן דיןדין תזכה שאני אשמע אותה עכשיו.

המפ, נגמר השיר.

תפסתי הערב בערוץ 3 (הוט) את הסדרה החדשה של עירית לינור "מה שנחוץ לרווק", תענוג כמובן, אבל זה מבוסס על "גאווה ודעה קדומה" אז זה גם גורם לי להרגיש אינטלקטואלית.

בתחילה פוסט זה היה אמור לעסוק בדברים אחרים, דברים ברומו של עולם. הגיגים כגון: "הבעיה שלי היא בעצם שיש לי "דוספוביה", שזה פוביה מדוסים, אבל אצלי זאת פוביה סטייל הומופוביה, כמו שהומופוב בעצם נדחה מגייז כי עמוק בתוכו הוא גיי, אז אני דוספובית כי עמוק בתוכי אני דוסית ואני מפחדת פחד מוות מזה שיום יבוא ואני אהיה דוסית, מאלה עם שביס על הגבעה עם שמונה ילדים מנוזלים."

כן, על זה היה אמור להיות הפוסט, וגם הייתה לי את הפנינה הבאה "אלוהים איכזב אותי אז עכשיו אני אאכזב אותו".

וכל הקונספט הזה קיבל משנה תוקף אחרי השבת שהייתה לי, היינו בעיר עם אוריינטציה מגזרית כלשהיא אצל המשפחה של גיסי ואמא שלי תמיד טענה שמה שיפה בשתי המשפחות שלנו זה שאנחנו מאוד דומים, וזה נכון מבחינת כללית. בגלל זה כשרציתי לנסוע לשם עם פחות משרוול 3/4 ושאלתי את אמא שלי אם היא "כבר התרגלה" לסגנון הלבוש הזה היא קצת התרעמה בפולניות ש"את יודעת שאני לא אוהבת את החולצות האלה, אבל דווקא אליהם שהם מתלבשים צנוע את הולכת עם החולצה הזאת?!".

הבהרה: אנחנו לא חרדים ממאה רשעים. ד''ל כאחד האדם.

אבל זה לא מה שנתן לי את הבומבה בפרצוף, כשנכנסתי אליהם וראיתי את הבנות של המשפחה שהן באיזור הגיל שלי, מי מעלי מי מתחתי, שמתי לב איך הן לבושות ושמתי לב שפעם גם אני הייתי מתלבשת ככה, ופתאום קלטתי את השינוי שעבר עלי, כי כשאתה עם עצמך אתה לא רואה את התהליכים שאתה עובר, אבל כשפתאום יש לך "קבוצת ביקורת" אתה רואה את האמת. עכשיו זה לא שלא ששמתי לב שעבר עלי משו השנה, אני מאוד מודעת לעניין הזה, אבל מבחינה חיצונית חשבתי שלא רואים, וגיליתי שטעיתי.

אבל הפוסט הוא בכלל לא על זה!

מה שבאמת רציתי לשתף זה שהשבוע הלכתי עם הנרקומנית לחליבת ערב בקיבוץ (בשעה טובה, אחרי כל כך הרבה חודשים שם) וזה היה די מגניב.

כמובן שכבר לא חולבים בשיטת "לדוד משה הייתה פרה" (יענו שרפרף ומגע גניקולוגי עם הפרה) אלא יותר בשיטת "לדוד משה הייתה פרה אבל הוא מכר אותה כדי לעבור לתל אביב ולהיכנס בשותפות בחברת הייטק מצליחה" שזה אומר שאת כל העבודה הקשה עושה משאבה, והרפתן (או שמא חלבן?!) פשוט מכניס את הפרות, מכין את העטינים (למה שמים להם יוד?), מחבר את המשאבה, מחכה שתסיים, מוציא את הבנות ומכניס את הקבוצה הבאה. שלא תבינו לא נכון, עם כל הטכנולוגיה עדיין יש אלמנטים דוחים כמו פרות שעושות את צרכיהן עם המסלול ולא ממש אכפת להם שבדיוק לידן עומדת בחורה נקיה שאחרי השליכטה מְעדנה היא צריכה מקלחת טובה. ועדיין, היה די מגניב.

 (אנקדוטה משעשעת: בכל פעם שמוציאים את הפרות קוראים להם בקריאות כאלה "נוווו" "באאאנוווותת" וכדו', משום מה כל פעם שהרפתנית הייתה צועקת על הפרות שיזוזו כבר בקריאה "בנוווות" הייתי מסתובבת אליה כי הייתי בטוחה שהיא מדברת אלי ועל חברה שלי)

חוץ מאירועים מרגשים שכאלה המצב עדיין לא מזהיר בחיי, מעצבן לי בשירות ולא טוב לי שם, נהיה חם ומלא זבובים וחוץ מהבריכה והאחיות המאמצות שלי לא נראה לי שיש משהו טוב בג'יהנם הזה.

השלמתי עם אתו בחור שממש ממש פגע בי, אנחנו אמנם כבר לא מדברים כמו שהיינו מדברים לפני שהוא נהיה אדיוט וטיפש ומניאק אבל עשינו שיחת "טוב הפסקתי לכעוס עליך אבל זה לא אומר שאני אבטח בך שוב" ומאז אנחנו עדיין לא מדברים, אבל ברוח טובה.

יצא ארוך? מה זה משנה, גם ככה רק אני ועוד אחת קוראות כאן.

שיהיה בעזרת ה' שבוע טוב.

(והנה לסיום עוד משהו שמעצבן אותי, דוסים שמרגישים חובה לכתוב "בע''ה" אחרי כל פועל בצורת עתיד)

אבל נסיים עם חיוך