When you cried I’d wipe away all of your tears When you'd scream I’d fight away all of your fears And I’ve held your hand through all of these years But you still have all of me [Evanescence, “My immortal”]

כבר עברו שנתיים

עברו שנתיים, שנתיים בריקנות ובילבול.במה היינו אשמים?בזה, שהינו צעירים?או בזה שהינו כה מאוהבים?רק שאלה אחת, שאלה שתמיד עומדת בקצה הלשון.רק שאלה פשוטה,טיפשית...למה?למה כך?לא ידענו, לא יכולנו..לא, לא יכולנו... טיפשי, כואב!

הכרתי אותך מהילדות.הגעת לעיר המתה שלנו.היית רק בן 9, אבל כבר אז ידעתי שהחיים השלווים נפסקו.לא היינו ידידים, אפילו כמעט ולא דברנו.אבל עדיין היה לי כואב לראות איך הסתומים האלה צחקו עליך ועל אחיך.בעצמי לא הבנתי איך נחלצתי להגנתכם.היו יכולים פשוט למחוץ אותי.מה שהציל אותי היה שלא הייתי הילדה האחרון בבית הספר, והם הופתעו שאחת כמוני מגינה עליכם.מצחיק, אבל מאז הרגשתי מין אחריות עליכם, כאילו שלא הייתי בת גילכם!

הרי בסוף האחריות הסודית הזאת נתנה פרי-אף פעם לא חשבתי שאנשים יכולים להיות כ"כ רעים וחסרי אחריות.על זה שהגנתי עליך ועל אחיך מפניהם, הפסקתי ריכולים בין החברים שלי, שפשוט קינאו בכם, כמעט ושלמתי על בריאותי, מה כבר-על החיים.

עד עכשיו קשה להיזכר:הם עקבו אחרי כשחזרתי מאוחר מהאימון.רחוב ריק.אפילו לצעוק לא הספקתי.האמת, לא רק בגללך תקפו אותי-אחד מהם ממזמן רצה שאני אשים לב אליו, והוא הצליח-נעשיתי בטוחה שהוא אידיוט גמור.

על חיי לא שילמתי, אבל הבנתי:אם יקרה עכשיו משהו-אני אתאבד.

מכה.הוא החטיף לי בפנים ומיד שמעו את צעקתו על כל הרחוב.לא הבנתי מה מתרחש.עזבו אותי.מרוב הלם לא הצלחתי לעמוד על הרגליים, נפלתי והתחלתי לבכות כמו טיפשה, לא יכולתי לעשות עם עצמי כלום.

נביחת כלב, זעקות כאב, מכות, יללת הסירנה.עירבובית צבעים וקולות.

-הכל בסדר.אסרו אותם, את בטוחה.-מישהו מוכר הרים אותי אותי על ידיו ונשא אותי למקום לא ידוע.לא יכולתי להפסיק לבכות.

האנשים שאלו דברים, דיברו, נדהמו, אבל אתה אמרת שכל השאלות מחר, ועכשיו תיקח אותי הביתה.

היית אמור ליהיות בהופעה עם אחיך.שמחתי בשבילכם, עבדתם בשביל זה הרבה זמן, טוב שסוף סוף המאמצים שלכם השתלמו.היתה הפסקה קצרה לכן חזרת לשניה הביתה.אם לא היית הולך לשם עם הכלב שלך לטיול [שלא רצה לטייל], נותן לתחושת המצוקה להוביל אותך, למרות שאף פעם לא האמנת בתחושות שלך, לא האמנת עד היום ההוא.

נשאת אותי הביתה, נכנסת אלי ביום למחרת, היית קרוב כשהיה לי רע.התחלפנו בתפקידים:נעשית המלאך שלי.יש מקרים שבהם האנשים ממש מתקרבים או מתרחקים זה מזה.

נעשנו ידידים, הכי קרובים, הכי נאמנים.את הצרה והשמחה חלקנו ביננו.כשנפרדתי מהחבר שלי תמכת בי.כשאבי נפטר הצלת אותי.כך חשבתי.היינו יכולים להתקשר אחד לשני באמצע הלילה אם חלמנו חלום בלהות, להוציא אותך מהדייט אם קשה.עד כמה שהיינו שמחים!

עברו שנתיים, אנחנו כבר בני 18.בוגרים, חכמים...ואיך שלא?!משוגעים, אוהבים את החיים.תמיד ביחד.

אהבתי אותך כחבר, כבן-אדם.פשוט אהבתי אותך.אהבתי אותך עם כל היתרונות והחסרונות.אהבתי מאז אותו היום.לא היית חצי ממני, היית כולי.היית שלי.לא היה איכפת לי עם מי אתה, כל מה שעיניין אותי היה האושר שלך.איתי, בלעדי.מה איכפת-הרי העיקר הוא שאתה מאושר!

חיינו את החיים, היינו שמחים, היינו קרובים...

לאחר כמה זמן משהו התחיל להטריד אותך, אך אתה שתקת.ואני, לא מבינה למה, לא נעלבתי.הרגשתי שהכל טוב, אבל משהו משתנה.האוניברסיטה, סיבובי ההופעות שלך, הפירסום...ואנחנו, למרות כל חוקי העולם והזמן, היינו קרובים!

והינה אנחנו כבר בני 19.עברה לה עוד שנה, ואני עוד לא הודיתי בפני ובפניך.

עד כמה שאני אוהבת אותך!כמה כואב!

פעם אחת באת בגשם.אהבת את הגשם, עכשיו אני אוהבת אותו.כמה פעמים רצנו ברחובות, נרטבים עד החוט האחרון, ואחר-כך חלינו שנינו ביחד.דאגתי לקול שלך, ואתה שכנעת אותי שגם אם תאבד אותו תמשיך לשיר.

עמדת ליד הדלת ושתקת.אני הבנתי הכל.עכשיו הכל ייפתר, אבל למה יש כבר להיפתר?תמיד הבנו זה את זה בלי מילים, כאילו שהרגשנו זה את זה...

זו היתה הנשיקה הראשונה שלנו.היו בו כל כך הרבה ציפיה, תזוזה, שמחה חסרת גבולות.זה היה הלילה הראשון שלנו.היינו משהו שלם.בבוקר אמרת שאתה צריך צריך לנסוע, הלהקה כבר מחכה לך בעיר ההיא.עד כמה שלא רציתי את זה, עד כמה שלא רציתי לתת לך ללכת!אבל ידעתי שהמוסיקה היא חלק ממך.

-אני תמיד איתך, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזוב אותך.אני מבטיח לך!-לחשת אתה, מנשק אותי.

אף פעם לא הרגשנו כה מאושרים.אהבנו את החיים, אהבנו זה את זה.

-

אתה לא הגעת עד העיר.כל היום לא הצלחתי למצוא לעצמי מנוחה, רצתי ממקום למקום, ישר הבנתי.שמעתי את צעקתך-אתה קראת לי!הקשר הזה ניתק לנצח.

אבל למה?למה?!עד כמה שזה כואב!מצאו את הגופה ואת כל מה שנישאר מהמכונית.הכל כמו בערפל.יום מאושר אחד ואז הקבר שלך.מה כבר עשינו שזה מגיע לנו?!

אחיך עזר לי, עברנו את זה ביחד.אתה עזבת...לא!אתה לא עזבת, אתה מתת.אתה לא רצית ללכת, אבל כבר אין אותך!אתה כבר לא בעולם הזה, אבל אני תמיד יודעת שאתה קרוב.כשקשה לי, נדמה לי שאתה מחבק אותי בעדינות, והצרה חולפת.נשאר רק עצב שקט וזיכרון בהיר.הרי אתה הבטחת...אבל למה כל כך כואב?

אבל אני חייה.פעם צחקת, שאם אתה תמות אני אחיה במקומך.אז אני צחקתי ואמרתי לך לא לדבר שטויות.עכשיו אני חייה בשביל שנינו, בשבילך ובשביל...

טום ממש אוהב את האחיינים שלו.הוא עוזר לגדל אותם.כן, יש לך שני בנים מקסימים, אחים תאומים.הם בני קצת יותר משנה.אני חיה בהם.

הם-חלק ממך וממני.

הבטחת שלא תעזוב אותי.קיימת את ההבטחה-אני לא לבד, יש עוד כאלה שצריכים אותי, מי שאני צריכה אותו, מי שאני אוהבת.

כואב, אבל אני עדיין אוהבת אותך ואוהב עד סוף החיים שלי.ולאחר מכן אוהב אותך לנצח.למה לא אמרתי לך את זה קודם?למה?שוב השאלה המעצבנת הזאת.

עברו שנתיים מהיום הכי והכי עצוב בחיי.אני מרגישה אותך, אתה ליד... הגיע הזמן להאכיל את התינוקות, הם בדיוק התעוררו.הם ישנונים בדיוק כמוך.

עד כמה שקשה בלעדיך, אבל אני עדיין מסתדרת.אני אחיה בשבילנו, בשביל הילדים, בשבילך.

נושבת רוח קלה בחדר.

אני אוהבת אותך, ביל.

אתה המלאך שלי...

I've tried so hard to tell myself that you're gone And though you're still with me I've been alone all along