לאחר שבוע

"תביאי להעתיק"-התחנן רון לפני הרמיוני

"רון.."-אמרה הרמיוני בקול כועס

"אבל.."-הוא גמגם

"אם תעתיק לא תלמד כלום!"-צעקה

"אבל.."-המשיך רון בשלו

"בלי שום אבל!תעשה לבד וזהו!"-התעצבנה הרמיוני

"זה רק אני, או שהם כל הזמן רבים?"-לחשתי להארי

"היית צריך לראות אותם בשנה שעברה.חודש הם לא דיברו!"-לחש לי בחזרה הארי

"אווהוו"-נדהמתי

" רון , לא זה לא . איך תוכל ללמוד אם אני עושה את כל העבודה ?! " -צרחה הרמיוני

" אני ילמד אחר כך ? " הוא שאל בחשש והיא העיפה לעברו מבט עצבני . " טוב , מה כבר ביקשתי .. " הוא הרים את ידיו כנכנע והתקדם אליי ואל הארי .

" הבנות האלה , הן מפחידות אותי " אמר רון במבט מבולבל והתיישב בכבדות על הכיסא שלידי

" כן אה ..  "אמרתי בחולמניות והסתכלתי על הרמיוני שהתיישבה גם היא לידנו. שלושתם המשיכו לדבר , אבל אני הבטתי בחלל שמולי במבט ריקני ולא הקשבתי .

" יו , ביל אתה איתנו ? " רון שאל והניף את ידיו מול פניי

" כן כן " השבתי , שסומק מציף את לחיי

" על מה חשבת כל כך הרבה ? "  שאל אותי הארי והרים גבה

" על .. על השיעור הראשון עם האגריד שיש לנו מחר .." אמרתי את הדבר הראשון שעלה במוחי . עכשיו זה היה תורה של הרמיוני להרים גבה " לא ידעתי שאתה כל כך אוהב את השיעורים איתו ! אני מתה עליהם , אני בטוחה שנהנה שם ביחד . " היא אמרה והסתכלה על הארי

" את האמת שאני ורון לא לומדים אצל האגריד איתכם" הוא גירד בראשו  

ששמעתי את המשפט הזה , אושר הציף אותי . אני , לבד , עם הרמיוני . יותר טוב מזה לא יכול להיות  .

"למה?"-שאלתי

"אנחנו מעדיפים ללכת לטרילוני.."-התחיל רון

"שוב פעם למשוגעת הזאת?!הרי אמרתם שאתם שונאים אותה!"-נדהמה הרמיוני

"אבל השנה יש מורה חדש-קנטאור"-הבהיר הארי

"וואלה?בכל מקרה אין לי כח לשיעורים האלה..בכל מקרה אני לא אהיה מגדת עתידות, כמוכם"-עקצה הרמיוני

"וואי תרגיעי"-אמר רון

"אולי נחזור לשיעורי הבית?כבר מאוחר ויש לנו עוד המון.."-אמרתי

"אויש, נכון"-אמר הארי וחזר אל העבודה שלו

הלכתי ביחד עם הרמיוני ברחבי החצר, מתקדם אל עבר הבקתה של האגריד.למרות שהשמיים היו בהירים וחסרי ענן, היה קריר בחוץ.נשבה רוח קלילה ונעימה.קרני השמש ליטפו את העור בנועם.הדשא היה רך, בצבע ירוק חזק.מתחת לרגליים צצו פרחים.לבנים וצהובים, ורודים וכחולים.פרחים בכל הגוונים וכל הריחות.היום נראה מושלם, והרמיוני עוד יותר.

לאחר כ10 דקות הגענו אל הבקתה.כמה חברה בני 17 מרבנקלו עמדו לידה.

"מה אתם עושים פה?"-שאלתי אותם

"שמענו שיהיו לכם פה חדי קרנים, לכן באנו לפה בשעה החופשית שלנו לראות אותם."-אמרה נערה אחת עם שיער שחור.קראו לה צ'ז'ואו צ'אנג.

"במקומכם הייתי עושה שיעורים ולומדת למבחן סוף הוגוורטס שיהיה לכם בסוף השנה"-אמרה הרמיוני

"אבל אף פעם לא ראיתי חד קרן.."-אמרה צ'ז'ואו

"האמת היא שגם אני"-הודיתי באשמה

"טוב, עזבו את חדי הקרנים האלה כבר..הרמיוני, תגידי, מה עם הארי?"-שאלה צ'ז'ואו בחוצפה

"כבר גמרת איתו, לא?"-שאלה הרמיוני

"כן, אבל עדיין מעניין לי לדעת"-ענתה צ'ז'ואו, סומק קל מופיעה על לחייה.

"הוא כבר לא אוהב אותך עוד מסוף שנה שעברה"-אמרה הרמיוני בטון שממש לא נשמע רגוע

"רק שאלתי מה קורה איתו, לא שאלתי אותך אם הוא עדיין אוהב אותי!"-עברה לצעקות צ'ז'ואו

"אם היית חכמה יותר, היית מסתירה יותר טוב שמעניין אותך לדעת אם הוא עדיין אוהב אותך"-אמרה הרמיוני בכעס, אך לא בצעקה.

פניה של צ'ז'ואו קיבלךו גוון אדום חזק, כמו של עגבניה בשלה.נשכתי חזק את שפתי התחתונה כדי לא לפרוץ בצחוק מתגלגל.אך למרות זאת, גיחוך השתחרר מגרוני.

"הי, חברה, בואו נלך מכאן.סתם משעמם פה והאגריד אפילו עוד לא הגיע"-אמרה צ'ז'ואו לחברותיה.הן החלו ללכת מהבקתה, מתלחששות.

לאחר כשתי דקות הגיע האגריד, והוביל אותנו לפתח היער האסור.אל אחד העצים היה קשור חד קרן קטן.היו לו עיניים כחולות ובוהקות, עיניים מלאות חיים.היתה לו קרן לא ארוכה במיוחד, בצבע זהב.פרוותה היה לבנבנה ובוהקת, בלי שום לכלוך.זנבו היה מוזהב, בדיוק כמו קרנו.הוא נראה שמח ומאושר.

"זה גור חד קרן בן שנתיים.כשהוא יתבגר ויהיה חד קרן מבוגר, בן 8 שנים,  קרנו וזנבו יהפכו ליהיות כסופים.בגלל שהוא עוד לא מבוגר, כולכם יכולים לגשת וללטף אותו, הוא לא יתנגד."-הסביר האגריד

כל השיעור ליטפנו את חד הקרן ושיחקנו איתו.חזרנו מהשיעור מאושרים ושמחים.

-

"אז מה למדתם היום אצל האגריד?מפלצות?"-גיחך רון

"לא, חדי קרן."-עניתי ברוגע מכוון

"מה?!"-הוא כמעט נחנק מהמקרוני שדחף לפיו לפני שניה.

"מה ששמעת"-אמרה הרמיוני בטון מרוצה

לפתע ניגשה אל השולחן ילדה בלונדינית קטנה והושיטה להארי פתק קטן.ברגע שהוא לקח את הפתק היא ברחה משם, מסמיקה.

הארי פתח את המכתב ושם אותו על השולחן, כך שכולנו נוכל לקרוא.

להארי היקר!

תיגש בבקשה לחדרי היום ב8:00 בערב.

תדאג ליהיות לבד.

ממני,

                דמבלדור

     נ.ב. אני ממש אוהב סוכריות לימון

הסתכלנו בתימהון על המכתב.

"בשביל מה הוא צריך אותי?"-שאל הארי

"לא יודע"-עניתי, מופתע לא פחות ממנו.