היום הזה הגיע!! D=
יהיו כאן 3 וואנשוטים ממש יפים רק בשבילכם ;)
אז קבלו אותם במחיאות כפיים סוערות! 
טוב, אז הינה הגענו לוואנשוט הראשון :)
החלטתי שאני מעלה קודם את הפיק שתירגמה ליבנת במיוחד בשביל הבלוג =]]
אז קבלו אותו:
המציל שלי
נמאס לי לחיות. נמאס לי מהכל. אני דחוייה בחברה. אף אחד לא צריך אותי, אין לי אף אחד. הקיום שלי חסר משמעות. אני עומדת על הגבול בין החיים למוות. לראשי באות מחשבות נוראיות, שאוכלות אותי מבפנים עם כל דקה יותר ויותר.
זהו, הוחלט. בעודי עומדת על הגשר, נזכרתי שוב בכל מה שקרה איתי בזמן האחרון. אבל עכשיו יבוא הקץ לכל הסבל, ואני אגיד 'להתראות' לכל העינויים. העברתי באיטיות רגל אחת מעבר למעקה, כשפחד עז שטף אותי. התחלתי לבכות.
'למה אני כל כך מפחדת? זה לא יכול להיות מפחיד מההתעללות של אבי החורג! והמכשפה הזאת, שקוראת לעצמה סבתא שלי? וחבריי לכיתה? כל יום הם מתעללים בי באכזריות. הם התאחדו נגדי. על מה? מה עשיתי להם?'
"אבל זה כבר לא משנה... הכל נגמר." אמרתי לעצמי, מעבירה רגל נוספת מעבר למעקה. נשאר רק הרפות את אחיזת הידיים, ואני אהיה כבר בעולם הבא. אולי בגיהינום על התאבדות, אבל אפילו שם יותר טוב מפה.
לקחתי נשימה אחרונה, ועוצמת את העיניים בעודי מחלישה את האחיזה.
"לא! חכי!" שמעתי מישהו צועק מאחורה. אבל למה לא נותנים לי למות בשקט? משום מה, היה נדמה לי שזהו אחד מתלמידי כיתתי, אפילו עכשיו לא מפספס הזדמנות להתעלל בי. הסתובבתי באיטיות, מתעניינת בו. צעקת הנער מאחורה גרמה לי לפקפק בנכונות מעשיי.
"תחזיקי! אני מתחנן!" צעק הזר המבוהל. הסתכלתי עליו, והוא במהירות אך בזהירות התקרב אליי.
היה נראה שהוא מפחד שאני אתנתק ואפול. התעניינתי מה הוא רוצה ממני, ועמדתי שם, בינתיים לא מתכוונת לקפוץ.
"בשביל מה? מה עשית, כדי לקפוץ מהצער?" הוא צעק לעברי, מתקרב.
"אתה מתכוון-מה הם עשו.." אמרתי בשקט, מסובבת את הראש בחזרה.
"נו, במיוחד-" הוא צעק בחוסר בטחון. זה היה נדמה, שאין לו מה להגיד. אבל הוא מצא את המילים במהרה:
"מה, את רוצה לשמח אותם? תביני, את צריכה לנקום בהם, כשאת ממשיכה לחיות! את צריכה להראות להם, ש.. שהם.. שהם לעולם לא ייאלצו אותך לעשות את מה שאת מתכוונת לעשות עכשיו! את צריכה לחיות, ולא להתייחס לכלום! שהם יהיו אלו שיקפצו, ואם לא יקפצו אז שישתגעו!" הנער דיבר כאילו ידע עליי הכל, וזה הפחיד אותי. אבל לא רציתי להיכנע לשכנועים שלו, פחדתי לשנות את דעתי שוב, ואחר כך להצטער על זה.
הנער התקרב עד אליי, אבל צעקתי בבכי "תלך! תעזוב אותי!".
שמתי לב איך בעיניו של הנער נקוות דמעות. רק עכשיו הבנתי, שלפני עומד אדם שמאחל לי רק טוב, אבל חוסר האמון שלי באנשים, שהצטבר עם השנים, גבר עליי.
לאחר שקולי נרגע מעט, ניסיתי להוציא את זה מעצמי, בולעת גוש בגרון.
"אני מבקשת ממך, תלך. רע לי. אני לא רוצה כלום. תעזוב."
אך הוא לא הקשיב והמשיך להרגיע אותי. "אני רוצה בשבילך רק טוב! אני לא יעשה לך כלום. אני רוצה לעזור!"
לא יכולתי להאמין, שאפילו עכשיו אני לא אמות. אבל אני חסרת כוחות. אני לא יודעת מה לעשות. הסתבכתי. והנער הזה כבר לוקח אותי מהגשר. אני עייפה, פיזית ונפשית. 'לאן הוא גורר אותי? למה אכפת לו ממני? מה, באמת הוא רוצה לעזור לי?'- השאלות מילאו את ראשי, והוא כאב מזה אפילו יותר.
"הכל יהיה בסדר. עכשיו, תחכי כמה רגעים," הנער הרגיע אותי, וכל מילה השאירה הד במוחי. רציתי לבכות. אני כבר כמעט לא יכולה להבדיל בין טוב ורע, אבל האמנתי שהנער הזה באמת ישר. מה זה משנה? עוד מעט נכנעתי לחיים. אני עוד חיה, ליתר דיוק קיימת.
הנער הביא אותי לדירתו, הושיב אותי על ספה, הביא שמיכה ועטף אותי בה. לאחר מכן, כשהביט בי, התיישב לידי , חיבק בזהירות וסובב אותי אליו.
"אם את רוצה, תשכבי תנוחי. מחר תספרי לי הכל, אם תרגישי שזה נחוץ."
אבל עניתי לו "אני לא רוצה לישון. אני לא ארדם עכשיו. אני יכולה לדעת את השם שם המציל שלי?".
הנער שהיה די יפה, בן כ-16, נלחץ מעט, אך ענה: "אני ביל. ואת?"
"בשבילך – מל," עניתי לו.
"נעים לי מאוד!" הוא אמר.
"כן.. היכרות בלתי נשכחת.." אמרתי והוא חייך, ומהחיוך הוקל לי משום מה. בן האדם הזה הקרין אליי חום וטוב לב. למרות שהרגש הזה היה לא מוכר לי, הייתי זקוקה לו. סיפרתי לו הכל עליי. על הסיבה שבגללה רציתי להתאבד. דיברנו הרבה זמן, ואחר כך... אחר כך הוא נישק אותי. התנשקתי עם מישהו בפעם הראשונה בכל 14 שנות חיי. באותו רגע שכחתי מהכל, וזה הוריד את המטען מליבי.
בבוקר ראיתי שביל איננו. עברתי בדירה, אך הוא לא היה בשום מקום. על השולחן, ליד הדלת, מצאתי פתק:
"מל,
אני מצטער שלא יכולתי להתעורר לידך,
אבל התעוררו אצלי בעיות רציניות. לא יכולתי להעיר אותך ולקחת אותך איתי.
אולי אחר כך אני אסביר לך הכל. אבל עכשיו את צריכה לקחת את הכסף ולנסוע הרחק מכאן. אל תישארי שם.
מצטער, ביל."
הפתק הזה עורר אצלי אימה. לא הבנתי כלום. במיוחד הפחידה אותה המילה "אולי". מה זה אומר? שאנחנו לא ניפגש יותר לעולם?
בכל זאת לקחתי את הכסף, ובגלל שלא היה לי לאן לנסוע, נסעתי לתחנת הרכבת. רק חשבתי על הפתק ועל מה שהתרחש אתמול. הוא הציל לי את החיים, ונעלם. מה קרה? אני יודעת, יש לו בעיות. אני אמצא אותו. בגלל ש... בגלל שאני אוהבת אותו.
לאחר כמה זמן התחלתי לקלוט שביל הוא פושע, ושהוא מסתתר. אבל זה לא הפחיד אותי. אני חייבת למצוא אותו, ואני אמצא. ומצאתי, לאחר כמה שנים.
כל השנים האלו חיפשתו אותו ומצאתי.
ביל ישב בבית סוהר על גניבה רצינית. ארגנו לי פגישה איתו.
והנה הביאו אותו אליי. הוא זיהה אותי מיידית, והתקרב אליי במהירות. הוא התחיל להצטער מהר, אבל נישקתי אותו ולחשתי "תודה שהחזרת אותי לחיים."
לאחר חצי שנה ישחררו את ביל, ואנחנו נהיה ביחד.
לתמיד.
והינה מגיע הוואנשוט השני D=
אותו אני נורא אוהבת, לכן תירגמתי אותו 
רק שעדיין לא הבנתי אם זה טום או ביל S=
תחליטו קודם בשביל עצמכם, אני לא רוצה להרוס לכם ^^
חושך
טיף.... טף.... מהדהד ברחבי הדירה בשקט מוחלט.שומעים כל רחש, כל תנועה.אתה יושב על הספה ומביט לעבר החשכה.כאילו שאתה מנסה לראות משהו, למצוא תשובות או הסברים.אבל אין.חשוך ושקט.העיניים כל כך התרגלו לחשכה שאתה יכול לראות בבירור כל חפץ.אתה חי רק בחשכה.במשך היום הוילונות השחורים והעבים מכסים היטב את החלונות.אתה פוחד מאור.כל אור-אור שמש או אור ממנורה-כולם מפחידים אותך.אתה יודע לנווט את עצמך רק בחושך מוחלט.כאן לא צריך לעשות את עצמך, כאן הכל אמיתי.כאן נמצאים כל צבעי הנשמה שלך.כאן נוח לך, אבל אתה בודד...וזה לא בגלל שאין כאן אף אחד חוץ ממך.זה בגלל שאין חלר ממך...ואין כלום...ורק הזיכרונות הם כמו פלאשים מול העיניים.הוצאתם את הסיגנל הראשון.פלאש.הקלטות האלבום החדש.פלאש.הצילומים הראשונים.פלאש.יש לכם המון מעריצים ומעריצות.פלאש.אתם יושבים בערב ורואים סרט.איזשהו סרט אימה.אבל אתה לא מצליח להתעמק בסרט.מטרידות אותך מחשבות.אתה מסתכל עליו, הוא התרכז בסרט.אתה מנסה להרגיע את עצמך שזה לא יקרה, שזו סתם הרגשה מעצבנת, בטח שתית יותר מדי רדבול אז יש לך מחשבות משונות.זה יעבור.פלאש.אותו היום...עד כמה שאתה רוצה להחזיר הכל בחזרה!להחזיר את הסרט לאחור.ללחוץ על 'עצור' ולשנות הכל.אבל זה לא מצליח.לא מצליח ולא יצליח.לעולם.אף פעם לא תוכל לשנות ואף פעם לא תשכח...את הגג ההוא ואת כל מה שקרה שם.עוד מסיבה אחרי הופעה.עוד השתכרות.עוד מנת אלכוהול בגופך.עוד מנת אלכוהול נתנה לו מכה בראש.הוא מושך אתכם אחריו אל הגג, להראות שהוא יכול להרגיש את עצמו 'רוח'.כמו משוגע רץ מצד לצד.הרוח פורעת את שיערו, המעיל השחור שלו...הוא צוחק באושר.אתם יושבים על הארובה ומחייכים למראה הילדותיות שלו.
-תראה, אני ממש כמו הרוח!-הוא עובר לידך.ואתה מסתכל בהלם איך הוא ניתק מהגג ועף למטה.עשר קומות.צעקה יוצאת מגרונך.צעקה מלאה בפחד, ייאוש וכאב.אתה רץ אל הקצה ורואה איך קצוות מעילו מתנופפים ברוח, איך הוא מתקרב יותר ויותר אל הקרקע.ממש כמו מלאך שחור...צעקה יוצאת מליבך, עוברת כגל בגופך ויוצא החוצה מהגרון בהיסטריה, כמו יללת חיה פצועה.אתה רוצה לקפוץ אחריו, לחבק אותו וליהיות אתה מלמטה, להגן עליו.אבל מחזיקים אותך.אתה שורט, נושך, צועק.למטה כבר התקהלו אנשים.הדמעות מכסות את עיניך, ממש כמו שמצעים מכסים מיטה.אתה משתחרר ורץ במהירות במדרגות למטה.כמו הרוח.
הוא שוכב בשלולית דם, מוקף בהתקהלות משועממים.הצעקות מתערבבות עם יללות האמבולנס.הוא שוכב, כמו בובה שבורה...אתה, חסר כוח לעצור את עצמך, נוחת על הבירכיים, מחבק אותו בחוזקה.אתה כבר לא מרגיש את הדמעות, הן סתם יורדות על הלחיים ללא הפסקה.אתה מרגיש שהוא עוד נושם, אבל ממש-ממש שקט, כמעט ולא מורגש...האלונקאים ניתקו אותך ממנו והכניסו אותו לאמבולנס.נסעת איתם.עד לבית החולים-רק כמה דקות.אבל דקות אלה נראו כנצח, בו הכל התרחש בהילוך איטי...הוא הסתכל עליך בעיניו הכבויות.הוא בקושי נשם, הוא גסס.כבה.כמו שנר כובה.ואתה החזקת את ידו והתפללת.בפעם הראשונה בחיים.בחוסר ידע, בתקווה...אתה כבר לא מאמין באלוהים.לא מאמין...הוא לא הגיע עד בית החולים.לא הצילו אותו.הוא מת.החזקת את את ידו וראית, איך החיים עזבו אותו, איך הנשמה עלתה למעלה.אתה ראית.פלאש.לא היית בהלוויה.לא היית מסוגל.לא יכולת להאמין שכבר אין אותו.ישבת בבית ושתית.ברנדי,וויסקי,קוניאק, וודקה...כל מה שהיה בבר.דמעות מעורבבות ברוק על הפנים.פעימות הלב המחרישות.צעקת.עד לצרידות, עד לאובדן הקול.בעטת בקיר.הדם התערבב עם הדמעות.לא הרגשת כאב פיזי, רק כאב נפשי.הוא מלא את כולך.פגע בהכרה.יצא ישר מהלב, עוטף את הגוף בקורים דביקים ויוצא ביללה החוצה.הדם, הדמעות, האלכוהול והכאב.זה כל מה שהיה מסביבך כל הזמן.ואז השכחה.תמונות מטושטשות וזיכרון מתוק שמשחררים את הגוף.כמעט אף פעם לא יצאת לחברה.הקשבת בגועל לכל הפיתויים.הם לא מבינים ולא מרגישים אפילו אלפית מזה!לבסוף לגמרי הפסקת לצאת מהבית ביום.בלילות היו פאבים, בארים ומועדונים.אלכוהול ושכחה.אבל לא להרבה זמן.לאט לאט עברת לקוקאין.אבל גם זה נתן אפשרות להשכיח את הכאב רק לזמן קצר.ה"גראס", האלכוהול והקוקאין החליפו לך את המשפחה והחברים.הדרדרת יותר ויותר.התעלמת מכולם.מהעזרה.הפסקת לתת אמון.לאף אחד.שום דבר.ואז הופיע חבר חדש-ההרואין.הוא נתן יותר זמן לשכחה.הכל התערבב.יום ולילה.חלום ומציאות.נשאר רק גבול בין זה שזכרת שאחיך מת לזה שלא זכרת כלום.השעה, היום, השנה לא היו חשובים.ההרואין, המזרק והאלכוהול-זה מה שהיה חשוב.חיית בעולם שהמצאת בעצמך.בעולם ההזיות והשכחה.אבל תמיד המציאות פיסלה אליך דרך, עברה את כל החומות והמחסומים.היא לא רצתה לשחרר אותך.הגדלת את הכמויות, נחנקת מהן אך חייכת.צחקת בהיסטריה ודיברת עם אחיך.ואז נגמרו הסמים.והאלכוהול, וה"גראס".נשארת רק אתה והמציאות, שצחקקה לך מאחורי הגב.אז הבנת, שזו התקיימות טיפשית וחסרת תועלת.למה?בשביל מה?זו מלחמה שבה הצדדים לא שווים.אתה לא יכול כל הזמן להיכנס לשכחה.אתה חלש.חרא ירודה.תולעת שחיה במעגל מצומצם של הזיות וחלומות.אתה לא יודע להעריך, אתה לא יודע להיתאפק.אתה לא יודע להתמודד.אתה אפילו לא יודע לחיות.והחלטת, שפעם אחת תיהיה חזק.רק פעם אחת.פלאש.זהו, נגמר הסרט.תודה, כולם משוחררים.אתה קם מהספה ומתקדם לעבר האמבטיה.המים לא הספיקו להתקרר.אתה נכנס למים עם בגדיך.כמו חלב מחומם.פעם ראשונה בזמן האחרון שנעים לך.נעים לדעת שאתה עוד מעט תצתרף אליו.הסכין חתכה את הקרום הדק של הווריד.הדם זרם באיטיות על הידיים.כה אדום.אתה מחייך.טוב ונעים לך.רק עוד טיפ-טיפה...רק עוד קצת...כובד נעים.הגוף מתחיל להתקרר.נעים.עוד מעט...עוד קצת...אתה עוצם את העיניים.לא, לא צריך, אל תיגעו!טוב לי.לא רוצה.מישהו מוציא אותך מהאמבטיה ולוקח אותך משם.נו למה, בשביל מה?טוב לי!אתה צועק בייאוש.צועק בנשמה, אחרת פשוט אין כח.למה?רק עוד קצת...
-
קירות לבנים.אתה מת?לא.למה?
אתה מפנה את ראשך לכיוון השני.
-לא צריך.תיהיה חזק.תחיה.אני אעקוב אחריך.בבקשה, פשוט תחיה-הוא נמס לאט בעשן-פשוט תחיה, בשבילי, בשבילך, בשבילנו.
הוא מבקש.תראה לו, למה אתה מסוגל.תראה, שאתה באמת אח שלו.תראה שאתה באמת אוהב אותו.תחיה.תתמודד.הוא יעזור, הוא תמיד לידך.את חיוכו תמיד תוכל לראות אם תסתכל על השמיים.
-
עלי עצים ירוקים.הקרניים העליזות מלטפות את העור החיוור.הדשא מדגדג את כפות הרגליים.רעש עירוני.בחור מטייל בפארק, משפריץ חיוכים לכל עבר.מעיף את הידיים ושואף את האוויר בקמצנות.בשבילך בילי, בשבילי, בשבילנו!ונדמה שהשמיים מחייכים.השמש מאירה עוד יותר חזק.
הכל יהיה בסדר...
ארוך, הא?
טוב, הינה הוואנשוט השלישי ;)
כתבתי אותו היום ^^
מקווה שתאהבו D=
אכזבה
*פלאשבק*
"ביל, אנחנו לא יכולים כך יותר"-אמרה לורן
"אבל למה?"-שאלת בעצב
"לפני שבוע הוצאתם את הסיגנל הראשון שלכם ועכשיו כבר אין לכם בכלל זמן פנוי, ואנחנו כמעט ולא נוכל להיפגש.מצטערת ביל, זה לא ילך"-היא אמרה עם דמעות בעיניים
"לורן.."-מלמלת אתה, מתקרב אליה ומחבק אותה
"אנחנו עוד ניפגש יום אחד"-היא חייכה ויצאה מהחדר
*ס.פלאשבק*
עברו כבר 10 שנים מאז, אתה בן 25, ואתה עדיין זוכר את הרגעים הכואבים האלה.כן, פגשת את לורן.אבל היא לא שלך.היא של טום.הם מאושרים יחד, הם אוהבים זה את זה.מחר החתונה שלהם.כואב לך.בלב.נכון, לורן תמיד תיהיה לידך אך אתם רק ידידים.רק ידידים.מפחיד אותך לשמוע את זה.אתה כבר לא תוכל לגעת בה, לא תוכל להרגיש את שפתיה נוגעות בך.זה נגמר.
בחתונה תמיד הסתתרת בצד, שלא ייראו אותך.ראית עד כמה שכולם שם מאושרים, חוץ ממך.אבל החלטת לחשוב חיובית-הם מאושרים יחד וטוב להם.וגם לורן תמיד תיהיה לצידך, היא הידידה הכי טובה שלך.
לאחר חודש הרגשת שאתה לא יכול כך יותר.קרע לך את הלב לראות אותם ביחד, כה מאושרים ועליזים.החלטת לעזוב, לעזוב לחיים חדשים.
לקחת מטוס לארה"ב, בלי להגיד לאף אחד.הם לא מצאו אותך.אתה עצמך השתנית.נעשית פאנקיסט.זכרת אותה רק במעורפל.אבל ידעת שאותה אתה אוהב.רק אותה.
מצא אותך מפיק אחד מהוליווד ואמר שאתה תגלית השנה.שוב נכנסת לעולם הזוהר.הפעם שיחקת תפקידים רבים בסרטים עצובים.זה השכיח לך אותה, את לורן.שכחת ממנה לגמרי.נעשית החבר של מרי-קייט אולסון.חשבת שאהבת אותה, ובאמת כך היה.אך את לורן אהבת יותר, למרות שלא זכרת אותה.התחתנת עם מרי-קייט ונולדו לכם תאומים:אמילי וג'ון.אך בסוף נפרדתם, כמו כל זוגות המפורסמים.אתה קיבלת את ג'ון והיא את אמילי.הפרידה לא השפיעה כלל על חייך כי הפסקת לאהוב את מרי-קייט ממזמן.
הינה אתה כבר בן 32.יצאת לריצת הבוקר הרגילה שלך.תמיד דאגת לשמור על משקל.ואז נתקלת בה.היה נראה לך שהיא מוכרת לך מאיפהשהו.
"ביל?"-שאלה בהיסוס
מיד זיהית את קולה.מיד זיהית את לורן שלך.
"לורן?"-שאלת
"איך זיהית אותי?"-נדהמה
"איך אני לא אזהה אותך?!תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהב!"-הצהרת
היא הסתכלה עליך במבט מלא רחמים
"אבל ביל..אני כבר לא אוהבת אותך"-היא אמרה
זה מה שהיכה בליבך יותר מכל.אפילו הנשיקות שלהם מול עיניך לא היכו בך כמו מה שיא אמרה.
הלכת משם במהירות.החלטת לנקום.הרי לך קל לנקום, כל הזמרות והשחקניות רוצות אותך, והפפראצי תמיד ימצאו ויצלמו אתכם.
ההזדמנות לא איחרה להגיע.אשלי אולסון תמיד קינאה במרי-קייט כשהיתה איתך ותמיד ניסתה לגנוב אותך ממנה.והפעם נתת לה היזדמנות והיא הצליחה. נהפכתם לטרף פפראצי נוסף.אך אתה רק שמחת, כי ידעת שהיא רואה.
אבל זאשלי באמת התאהבת.ללורן האהבה עברה לך.התחתנת עם אשלי.לצערך, שנתיים לאחר חתונתך השניה אשלי מתה בתאונת דרכים.ליבך נשבר לרסיסים.
כך שבגיל 35 התאבדת.קפצת מגג המלון שלך ושל אשלי בלאס וגאס, משאיר את ג'ון בלי אבא.אבל איחדת תאומים-ג'ון ואמילי היו שוב יחד.
כאן מסתיים הסיפור הזה, בדיוק היכן שהיסתיימו חייך.אני בטוחה שפגשת את אשלי במרומים ונשארתם יחד לנצח.
ואם כבר מדברים על לורן, היא חייה באושר ועושר עם טום עד היום ההוא, שהיא גילתה שהוא בגד בה.עכשיו היא לבד וטום לא.
THE UNHAPPY END
נו, איך?
אני אישית אהבתי ;)
אז יאללה, 25 תגוסותישנס פוסט הבא D=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכותבות||סיפורי TH
