החיים זה לא פיקניק

בגדול, אני יודעת לבשל. אילו היו לי בעל ושלושה ילדים, אף אחד מהם לא היה גווע ברעב, ולא, אני לא מתכוונת לרמוז שהיינו גרים בסניף של מקדונלדס או מתקיימים ממנה חמה. אני יודעת לבשל הכול. רק מה? הבישול שלי לא מלהיב, די בסיסי וחסר מעוף. כל מה שאני מבשלת הוא "בסדר", נחמד כזה, אכיל (אלא אם כן אני שוכחת לזניה בתנור עד שהיא נחרכת כליל), אבל בהחלט לא טעים בטירוף, מענג, מעלף את החושים וגורם לאנשים לבקש ממני מתכונים.

בדרך כלל הפסטה יוצאת לי קצת מבושלת מדי, הפירה קצת מימי מדי, העוף יבש מדי, הקציצות קשות מדי, האורז תפל ודביק מדי והפשטידה קצת מלוחה מדי. זה לא מגיע למצב סופני שמחייב לזרוק את הסיר על תכולתו, אבל גם לא מספק לי סיבה לגאווה. גם אין לי ספציאליטה – אותו מאכל שמזוהה איתי ותמיד, בכל אירוע, מבקשים ממני להביאו כי אין על ה(השלימו כרצונכם) שלי. לרוב, אם יש מפגש שכולל ארוחה ואני שואלת מה להביא, יגידו לי לא להביא כלום או להביא שתייה.

הרבה פעמים כשאני בבית אני מריחה מדירות השכנים ריחות מטריפים של תבשילים, טיגונים ומאפים ובא לי לקחת צלחת ולפסוע בעקבות הריח לדירה שמפיצה את הניחוחות האלה, וכמו אוליבר טוויסט להושיט את הצלחת במבט מתחנן. כשאני מבשלת אף פעם אין ריחות מדהימים כאלה.

והנה מגיע המפנה בעלילה שחיכיתם לו. בחודש מרץ מיס קיטי הכירה לי את הבלוג של ניקי. דיברנו כמדומני על חצילים והיא הפנתה אותי למתכון של כדורי בשר בחצילים. קיטי קראה לו מעלף ואני כבר למדתי להנמיך ציפיות. מעלף זה בטח לא יהיה. סביר ואכיל לכל היותר. ניסיתי והתבדיתי.
באמת יצא מעלף. זו הפעם הראשונה שקציצות שהכנתי לא היו קשות כבטון. הפעם הראשונה שאני זוכרת שממש התמוגגתי ממשהו שבישלתי.

 אחר כך ניסיתי משם גם מתכון לפסטה ולמרק עדשים ולעוגת גבינה וללביבות בטטה ולדגים ולקציצות טונה עם חמאת בוטנים (הזוי לגמרי, אני יודעת). כל המתכונים שניסיתי היו פשוטים, מהירי הכנה, דרשו חומרים שיש בכל בית או מקסימום במכולת, וכולם הצליחו והיו טעימים הרבה יותר מה"בסדר" שאני רגילה לו.

אז אם גם אתם מאותגרים מטבחית, בקרו אצל ניקי. אחרי הכול, שניים ורבע מיליון גולשים לא טועים (ואם הבנתי נכון, הבלוג שלה קיים רק שנתיים). החיסרון היחיד בבלוג שלה הוא שאין לי מחשב במטבח ואני צריכה להדפיס לעצמי את כל המתכונים...