לפני שלושה חודשים בדיוק, כמעט על הדקה, פתחתי את הבלוג הזה. לרגל המאורע החלטתי לחקות את פרקי הלקט שסדרות טלוויזיה עושות כשנגמרים לתסריטאים הרעיונות, ולפרסם פוסט לקט שיסכם את "פועלי" ואת מחשבותיי. כמו כל דבר, גם הפוסט הזה מתחלק לשלושה חלקים: סטטיסטיקה, מחשבות, ולפעמים חלומות מתגשמים.
סטטיסטיקה
4138 – כניסות לבלוג (230 במרץ; 1880 באפריל; 1821 במאי; 201 ביוני עד היום).
שלושים ושמונה פוסטים פרסמתי עד כה (13 במרץ, 9 באפריל, 13 במאי, 3 ביוני).
תשעה מנויים לי יש.
ארבע פעמים נענע פרסמו פוסט שכתבתי בעמוד הבית שלהם
(הפוסטים הנבחרים היו על הדוגמניות, על מה שישראלי, על הפרשה החדשה של אולמרט ועל העונה השישית של כוכב נולד).
1313 – מספר הכניסות הכי גבוה שהיה לי ביום אחד. זה קרה בעקבות הפוסט על הדוגמניות שנענע פרסמו בעמוד הראשי עם תמונה.
שלושים ושתיים – מספר התגובות המקסימלי שקיבלתי. הפוסט עסק בדבר טריוויאלי: תור בסופר.
שתי פניות קיבלתי מגורמים מחוץ לישראבלוג כדי לכתוב אצלם.
ארבעה אנשים לינקקו אליי.
שבעה בלוגים הוספתי לבר המועדפים שלי (דאלי, בני, טליק, רונן, הנוקטת, המבקרת ודודה מלכה) אבל קוראת עוד הרבה.
התגובה שהכי הצחיקה אותי: כתבתי פוסט על הספר הססנות ושיבחתי בו את עבודת המתרגמת. אותה מתרגמת הזדמנה לבלוג שלי, קראה את הפוסט הזה, התלהבה מהפרגון שלי והשאירה לי תגובה חמודה.
מחשבות
בשלושת החודשים האחרונים בעיקר גיבשתי כיוון. בהתחלה לא ידעתי מה נחשב נושא לגיטימי לכתיבה. בהמשך למדתי שאפשר לכתוב באמת על הכול. בשלושת החודשים האלה טיילתי ברחבי ישרא, ביקרתי בעשרות בלוגים ורפרפתי על המון פוסטים. בצורה כזאת קיבלתי מבלוגרים אחרים רעיונות לכתיבה וזה עזר לי להחליט על אילו נושאים מתאים לי לכתוב ולמה לא בא לי להיכנס כרגע. כמו כן למדתי חלק מכללי ההתנהגות שנהוגים בבלוגייה. למשל: אם מגיבים לך, מנומס להגיב חזרה (ובתגובה לתגובה ולא סתם תגובה) ולהחזיר ביקור.
יש כמה עניינים שאני עוד לא בטוחה בהם. הראשון הוא עניין הבלוג הפרטי. כשאני נתקלת בבלוג פרטי אני מתייחסת אליו כאל תמרור אין כניסה ומיד עושה אחורה פנה. אני יוצאת מהנחה שמי שמגביל את הכניסה לבלוג שלו רוצה פרטיות ולא שכל אזרחי ישרא יקראו מה הוא כותב. לכן מעולם לא ביקשתי אישור כניסה לבלוג פרטי. אבל אני מניחה שגם לבלוג פרטי יש קוראים ושגם בעל בלוג פרטי רוצה שיקראו אותו, אחרת לא היה מפרסם. אולי יום אחד אעשה ניסיון.
השני הוא השאלה על מה ראוי שאכתוב. די מדהים בעיניי שיש אנשים שלא מכירים אותי ובכל זאת עשו עליי מנוי והם רוצים לקרוא כל מה שאני מפרסמת (איך מצאתם אותי בכלל?) בהמשך התעוררה אצלי השאלה: בעצם, למי אני כותבת? לעצמי או למנויים? לכאורה התשובה פשוטה. ברור שאני כותבת לעצמי. זה הבלוג שלי ואכתוב מה שבראש שלי. חוץ מזה, הרי בגלל שכתבתי על מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה האנשים האלה נעשו מנויים שלי. אבל לפעמים זה לא כזה פשוט. אם הייתי כותבת רק לעצמי הייתי משאירה את החומר במחשב או במגירה ולא מפרסמת אותו . אני הרי רוצה שעוד אנשים יקראו. אבל ברגע שאני לוחצת על "שלח" המנוי מקבל הודעה על פוסט חדש. ומה אם כתבתי משהו לא מעניין? אני בעצם מאכזבת אותו. לא? יש דברים שאני כותבת בשביל הארכיון שלי (למשל סדרות הטלוויזיה והספרים שאני אוהבת) ואני יודעת שהם פחות מעניינים מנושאים אחרים. הפתרון שאימצתי בינתיים הוא לטפטף את חומרי הארכיון בין חומרים אחרים כדי לא לייגע או להצמיד את הפרסום שלהם לפוסט "רגיל".
לפעמים חלומות מתגשמים
לסיום, כמה מילים על הצבת מטרות. בפוסט הראשון שלי כתבתי את המילים האלה : אם מישהו היה מטיל עליי לכתוב 400 מילים על נושא מסוים, אמרתי בחולמנות, זה היה מעולה. כך הייתה לי מסגרת, דד-ליין, הנחיות, וכן קהל קוראים נאמן אך מסור. אני יכולה להיות מבקרת טלוויזיה מעולה, פנטזתי. מלא פעמים אני רואה תוכנית בטלוויזיה ולמחרת קוראת ביקורת שכתוב בה בדיוק, אבל בדיוק מה שאני חשבתי.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
לזרש ואתם, אל תפסיקו לחלום.