החיים זה לא פיקניק

בגדול, אני יודעת לבשל. אילו היו לי בעל ושלושה ילדים, אף אחד מהם לא היה גווע ברעב, ולא, אני לא מתכוונת לרמוז שהיינו גרים בסניף של מקדונלדס או מתקיימים ממנה חמה. אני יודעת לבשל הכול. רק מה? הבישול שלי לא מלהיב, די בסיסי וחסר מעוף. כל מה שאני מבשלת הוא "בסדר", נחמד כזה, אכיל (אלא אם כן אני שוכחת לזניה בתנור עד שהיא נחרכת כליל), אבל בהחלט לא טעים בטירוף, מענג, מעלף את החושים וגורם לאנשים לבקש ממני מתכונים.

בדרך כלל הפסטה יוצאת לי קצת מבושלת מדי, הפירה קצת מימי מדי, העוף יבש מדי, הקציצות קשות מדי, האורז תפל ודביק מדי והפשטידה קצת מלוחה מדי. זה לא מגיע למצב סופני שמחייב לזרוק את הסיר על תכולתו, אבל גם לא מספק לי סיבה לגאווה. גם אין לי ספציאליטה – אותו מאכל שמזוהה איתי ותמיד, בכל אירוע, מבקשים ממני להביאו כי אין על ה(השלימו כרצונכם) שלי. לרוב, אם יש מפגש שכולל ארוחה ואני שואלת מה להביא, יגידו לי לא להביא כלום או להביא שתייה.

הרבה פעמים כשאני בבית אני מריחה מדירות השכנים ריחות מטריפים של תבשילים, טיגונים ומאפים ובא לי לקחת צלחת ולפסוע בעקבות הריח לדירה שמפיצה את הניחוחות האלה, וכמו אוליבר טוויסט להושיט את הצלחת במבט מתחנן. כשאני מבשלת אף פעם אין ריחות מדהימים כאלה.

והנה מגיע המפנה בעלילה שחיכיתם לו. בחודש מרץ מיס קיטי הכירה לי את הבלוג של ניקי. דיברנו כמדומני על חצילים והיא הפנתה אותי למתכון של כדורי בשר בחצילים. קיטי קראה לו מעלף ואני כבר למדתי להנמיך ציפיות. מעלף זה בטח לא יהיה. סביר ואכיל לכל היותר. ניסיתי והתבדיתי.
באמת יצא מעלף. זו הפעם הראשונה שקציצות שהכנתי לא היו קשות כבטון. הפעם הראשונה שאני זוכרת שממש התמוגגתי ממשהו שבישלתי.

 אחר כך ניסיתי משם גם מתכון לפסטה ולמרק עדשים ולעוגת גבינה וללביבות בטטה ולדגים ולקציצות טונה עם חמאת בוטנים (הזוי לגמרי, אני יודעת). כל המתכונים שניסיתי היו פשוטים, מהירי הכנה, דרשו חומרים שיש בכל בית או מקסימום במכולת, וכולם הצליחו והיו טעימים הרבה יותר מה"בסדר" שאני רגילה לו.

אז אם גם אתם מאותגרים מטבחית, בקרו אצל ניקי. אחרי הכול, שניים ורבע מיליון גולשים לא טועים (ואם הבנתי נכון, הבלוג שלה קיים רק שנתיים). החיסרון היחיד בבלוג שלה הוא שאין לי מחשב במטבח ואני צריכה להדפיס לעצמי את כל המתכונים...

פולישוק

פולישוק, למי שאיכשהו עדיין לא שמע, היא דרמה קומית פוליטית ישראלית שיצר שמואל הספרי. ששון גבאי הוא רובי פולישוק, ח"כ אלמוני, טיפש למדי ולא מוכשר שמתמנה לשר לקידום חברתי (המשרד שאליו קריירות הולכות כדי למות) במקום השר המכהן שהסתבך באיזו פרשייה. כמו שממורה מחליפה לא מצפים שתתקדם בחומר אלא רק תשמור על השקט בכיתה, גם השר פולישוק לא מתבקש לעשות כלום חוץ מלחמם את הכיסא, להגיע לוועדות שהוא צריך להיות בהן ולהצביע מה שמכתיבים לו. מי שממנה אותו הוא שר המשפטים וראש מפלגת מל"ל, חומי שליט, שרק רוצה לסמן וי על איוש המשרד ושיהיה לו שקט, וכמובן מקבל מלוא הטנא בלגנים ומשרד שפעם אף אחד לא שמע עליו ועכשיו לא מפסיק לייצר שערוריות ומתנהל מקרייסס לקרייסס.

הספרי שאב השראה מ"כן, אדוני השר" והצליח ליצור סדרה ישראלית לגמרי עם דיאלוגים שנשמעים טבעיים. לא רק ש"פולישוק" אינה מביכה אותי כצופה, היא אפילו מצליחה להצחיק בזכות כתיבה צינית, מושחזת ועוקצנית שמציגה את העליבות הפרלמנטרית במלוא תפארתה, ואת האנשים שמאחורי הקלעים שיכולים לקבל מדליה אולימפית בענפי הספורט ריצה אחר כבוד ובריחה מאחריות.

כל השחקנים עושים עבודה מצוינת. ששון גבאי משכנע כשר הטמבל, גיא לואל פשוט נפלא ויפָה לו הנכלוליות של היועץ קוזו, אמנון דנקנר הפתיע אותי במשחק טוב בהחלט כחומי שליט (דמות שנתפרה לפי דמותו של טומי לפיד ז"ל), חנה אזולאי הספרי טובה כהרגלה בתור הרל"שית סולי  ושירי גדני נותנת הופעה טובה כיועצת התקשורת תקומה שהרבני.

הנה קומץ דיאלוגים שאהבתי במיוחד.
קוזו מסביר לשר המיועד מה זה אומר להיות שר:
היית בצבא?
כן.
יצא לך לשמור בש.ג?
כן.
החליפו אותך?
כן.
אז זה אותו דבר.

פולישוק: מה זה הקידום החברתי הזה?
קוזו: מה זה משנה לך? זה מינוי טכני בסך הכול.

קוזו: מה התפקיד שלנו בתור יועצי תקשורת של פוליטיקאים? 
תקומה: לחשוף אותם בציבור, להראות לציבור מי הם באמת.
קוזו: בדיוק ההפך. להסתיר אותם מהציבור. שאף אחד לא יידע מי הם באמת.

סולי: מה שואלים בסקר?
מנהל סקרים: זה תלוי בתשובות שאת רוצה לקבל.

תקומה על השר: איזה דעות? אני עובדת איתו כבר ארבע שנים. לא ידעתי שיש לו דעות!

שורה תחתונה: מומלץ.
מי שפספס יכול להשלים פערים באתר של קשת.  

סיימתי לצפות ב-12 פרקי העונה הראשונה של דולהאוס בתחושת עצב מסוימת מכך ש:1) יש רק שנים עשר פרקים ולא, נניח, ארבעים. 2) עד שתגיע העונה השנייה עליי לחכות בסבלנות בערך שנה, וזה המון זמן! בצד החיובי, צריך להגיד תודה שג'וס קיבל בכלל עונה שנייה. זה לא היה מובן מאליו. עדיין לא הצלחתי לפענח את החידה של האיש הזה. מדובר בגאון שיוצר סדרות מקוריות, עמוקות, ממכרות ומעוררות מחשבה, יש לו עדה גדולה של מעריצים שסוגדים לו, ובכל זאת הוא לא זוכה למעמד שהוא ראוי לו באולפנים וחרב הביטול מאיימת תדיר על הפרויקטים שלו. את דולהאוס יכול וצריך לראות כל מי שאוהב טלוויזיה טובה. לא נדרש ידע מקדים בבאפי-אנג'ל ושות'. אז במה מדובר?

סיפור המסגרת פשוט אך מסקרן. בית הבובות הוא ארגון שבו מגשימים פנטזיות של אנשים ומספקים להם בובה אנושית לפי המפרט המדויק שרצו, לכל תכלית שהיא. הבובות הן אנשים שהסכימו שאישיותם תימחק לחמש שנים ובמקומה יושתלו בהם זיכרונות ומיומנויות של אנשים אחרים לשם ביצוע משימה כלשהי. לאחר השלמת המשימה הזיכרונות האלה מורדים מהם והם חוזרים למצב "טאבולה ראסה" שמאופיין בהיעדר כל זיכרונות שהם ואישיות כשל ילדים, עד להטבעה הבאה. בתום החוזה מחזירים לבובות את האישיות הראשונית שאיתה הגיעו והם יוצאים משערי בית הבובות שמחים ועשירים, לא מודעים למה שעבר עליהם בחמש השנים האחרונות וחשים כאילו עבר רק רגע מאז נתנו את הסכמתם להליך.

כמי שראתה לא מזמן את בטלסטאר גלקטיקה לא יכולתי להתעלם מהדמיון שבין הבובות לסיילונים. בשני המקרים מדובר בישויות שנראות ומתנהגות כבני אדם, בלי מודעות לזהות האמיתית שלהן, והסובבים אותן לא יכולים לדעת שלא מדובר באדם רגיל. הסתכלו סביב. כל אדם, גם הקרוב אליכם ביותר, יכול להיות בובה. או סיילון. או קומוניסט. הו, הפרנויה.

יוצר אחר, שאינו ג'וס, היה יכול לנפק שתי עונות של 26 פרקים שמתמקדות במשימות השונות של הבובות, מעין "צוות לעניין" של שנות האלפיים. אבל אצל ג'וס, הטכנולוגיה וסיפור המסגרת הם רק תירוץ לבחון שאלות עמוקות יותר כמו בחירה חופשית, זיכרון, זהות, אישיות ותודעה, כשכל זה אפוף באווירת מתח ומסתורין, עם קורט הומור, ומחוות לסרטים וסדרות כמו "זהות בדויה", "קיוב", "שמש נצחית בראש צלול" ובטח עוד הרבה שעברו מעליי ומצדדיי ולא זיהיתי. כבר בפרק הרביעי יש יציאה ממבנה העלילה הסכמטי, ומפרק 6 הפרקים משתבחים ונוסקים לגבהים חדשים, עם טוויסטים מפתיעים כמיטב המסורת הווידונית.

צוות השחקנים גרם לי להרגיש כמו בפגישת מחזור. אקו (אלייזה דושקו) היא פיית מבאפי;  פול באלארד (טאמו פניקט) הוא קארל אגאטון מבטלסטאר גלקטיקה; בויד (הארי לניקס) שיחק בעונה 6 של 24; ד"ר סונדרס (איימי אקר) היא פרד מאנג'ל; טופר (פראן קרנץ) נורא הזכיר לי את אנדרו מבאפי, וגם נציגות פיירפליי לא נפקדה בזכות השחקן אלן טיודיק.

הניחוש שלי הוא שמי שיביא את הסדרה בארץ היא חברת יס (משום מה אני לא מצליחה לדמיין אותה משודרת בהוט). אז כשתראו פרומואים לדולהאוס, זכרו את הפוסט הזה וסמנו לכם אותה כצפיית חובה. אני מהמרת שאחרי פרק 4 גם אתם תתמכרו. והנה פרומו לעידוד הסקרנות.

 
בן האדם יכול לאכול הכול. בכל רגע עומד בפניו מגוון עצום של מזונות זמינים. עכשיו עליו להחליט מה לאכול מתוך כל השפע הזה. הקואלה, למשל, בניגוד לנו, לא צריכה להתלבט. תזונתה מתבססת על עלי אקליפטוס, וכך, אם היא רואה עלה אקליפטוס היא מיד חושבת: יאמי! אבל האדם הממוצע שהולך לסופר ניצב מול שפע מבלבל של מזונות שקורצים לו מכל המעברים.
ספרו של מייקל פולאן, "דילמת השפע", שיצא לאחרונה לאור בהוצאת מודן, פותח בתיאור הדילמה היומיומית הזו: מה נאכל לארוחת הערב?

פולאן יצא לחקור את המזון שאנו אוכלים ואת ההשפעות שלו על בריאותנו ועל הסביבה. הוא מבחין בין שלושה סוגי מזון: תעשייתי מעובד, אורגני, וכזה שגודל, לוקט וניצוד עצמאית. בספר זה הוא יוצא למסע ברחבי ארצות הברית וחוקר את שלושת סוגי המזון מראשיתם, בגידול, דרך שלבי העיבוד ועד הצלחת שלנו.

החלק הראשון בספר עוסק במזון התעשייתי וזה החלק שהכי עניין אותי כי זה סוג המזון שרובנו צורכים, ובעצם אין לנו מושג מה מקורו, ממה הוא מורכב, מה עבר עליו עד שהגיע אלינו לצלחת ומה הוא עושה לנו ולבריאותנו.

הספר מרתק, קריא מאוד ומעורר מחשבה, אבל זה לא ספר טיסה קליל. צריך להתרכז כי הוא עמוס מאוד בפרטים ובעובדות. הכתיבה של מייקל פולאן מלאה בהומור, אבל לפעמים יש לו קצת נטייה לחזור על עצמו ולייגע בהסברים ובניתוחים.
ועכשיו, הנה כמה קטעים מהספר שיפתחו לכם את התיאבון.

מעורר מחשבה
מתברר שכל מבנה-העל המפואר של המבחר והמגוון שמציע הסופרמרקט האמריקאי מתבסס על יסודות ביולוגיים צרים להפליא, המורכבים מקבוצת צמחים קטנטנה הנשלטת על ידי מין אחד ויחיד: ה-Zea mays, אותו עשב טרופי ענקי שרוב האמריקאים מכירים בשם תירס. תירס הוא המזין את השוורים שהופכים לסטייקים. התירס מזין את התרנגולות, את החזירים, את תרנגולי ההודו ואת הטלאים. הביצים עשויות מתירס. החלב, הגבינה והיוגורט, שבעבר באו מחולבות שרעו בשדה ואכלו עשב, באים כיום בדרך כלל מפרות מזן הולשטיין, השוהות כל חייהן בתוך רפת בנויה כשהן כבולות למכונות ואוכלות תירס. נפנה מבט לעבר המזון המעובד ושם נמצא צורות מורכבות יותר של התירס. חטיפי עוף, למשל, הם ערימה של תירס על גבי תירס: התרנגולת שהם מכילים מורכבת כמובן מתירס, אבל כך גם רוב שאר הרכיבים של חטיפי העוף, כולל גם עמילן התירס המעובד המלכד את המרכיבים יחד, קמח התירס בבלילה העוטפת אותם ושמן התירס שבו הם מטוגנים. הרבה פחות גלויים לעין הם חומרי ההתפחה והמתחלבים,
הצבע הזהוב המושך, ואפילו חומצת הלימון, השומרת את חטיפי העוף "טריים" – כולם מופקים מתירס.

מטריד
האכלת פרות בכמות גדולה של תירס רוב חייהן היא שיטה לא ותיקה במיוחד וגם לא מעלה גדולה. יתרונה העיקרי הוא שפרות הניזונות מתירס,
מקור מרוכז של אנרגיה, משמינות במהירות, וכן בשרן מתמלא שומן ומקבל מרקם וטעם שצרכנים אמריקאים למדו לאהוב. אולם בשר שגדל על תירס הוא חד-משמעית פחות בריא לנו, כי הוא מכיל יותר שומן רווי ופחות חומצות שומן אומגה-3 בהשוואה לבשר חיות שגדלו על אכילת עשב.

הומוריסטי נוקב
בגזר שגדל באדמות העשירות של מישיגן, למשל, היו בדרך כלל יותר ויטמינים מאשר בגזר שגדל באדמות חול דלות של פלורידה. מובן מאליו שמידע זה גרם אי נחת למגדלי הגזר בפלורידה, דבר שמסביר אולי מדוע משרד החקלאות הפסיק לערוך מחקרים מסוג זה. המדיניות החקלאית של ארה"ב כיום, כמו הצהרת העצמאות, מבוססת על העיקרון שכל הגזרים נוצרו שווים, אף על פי שיש סיבות טובות להאמין שזה לא ממש נכון.

דילמת השפע, מייקל פולאן, מודן 2009. 433 עמודים. תרגום: מירה ברק.