החיים זה לא פיקניק

כשהייתי נערה הרביתי לעסוק בשמרטפות כדי להרוויח דמי כיס. למעשה, מגיל 12 ועד 18 שמרטפתי על בסיס קבוע שעתיים או שלוש בשבוע. ואל יקל הדבר בעיניכם, שכן לא הייתי מבנות המזל שבאו לשבת בביתו של פלוני בשעת ערב מאוחרת, עת הילדים כבר נמים בשלווה בחדריהם, וכל שנותר לי לעשות הוא לשבת מול הטלוויזיה, לפשוט לבעלי הבית על המקרר, לחטט בחפציהם ולהתמזמז על הספה עם חברי. לא ולא. כל הבייביסיטר שאני עשיתי היה: 1) בשעות היום. 2) עם בנים. כדי להרוויח דמי כיס נאלצתי לקחת ילדים שובבים, פעלתנים ומלאי מרץ לגינות ציבוריות ולשחק איתם עד כלות בכדור או בתופסת או, מה שהיה גרוע יותר, לשבת איתם בבית בימים גשומים ולהעסיק אותם במשחקי קופסה ולהשתדל שלא יריבו, ושאם הם רבים שזה לא יגלוש למכות, ואם זה גולש למכות, שלא יהרוג הבכור את הצעיר. הייתה לי הרגשה שההורים מצפים ממני להחזיר להם בערב אותו מספר ילדים שקיבלתי אחר הצהריים.

אך מאז שהתגייסתי ולמדתי באוניברסיטה פניתי למחוזות אחרים, נטולי ילדים, ושוב לא נתקלתי בהם אלא ברכבות ובעזריאלי בזמן חופשות מבית הספר. האינטראקציה היחידה שנרשמה בינינו היא שהם תפסו לי את מקום הישיבה ואני קיללתי אותם בלבי ונעצתי בהם מבטי איבה רושפים, או שהם נתקלו בי במרוצתם בקניון ואני קיללתי אותם בלבי ונעצתי בהם מבטי משטמה נוקבים. נטולת ילדים אנוכי וגם חשוכת אחיינים, כך שרוב הילדים שראיתי בשנים האחרונות היו בפרסומות בטלוויזיה. 

בלי ששמתי לב התרחקתי מעולמם של אותם בני אדם נמוכי קומה, ודומה כי איבדתי את היכולת לתקשר איתם. אין לי מושג מה הם רואים בטלוויזיה וקוראים, באילו משחקי מחשב הם משחקים, מה הם עושים בשעות הפנאי ואיך לדבר איתם בלי להישמע דודתית ומורתית להחריד. והנה צלצלה יום אחד השכנה שלי בדלת ושאלה אם אוכל לבוא למחרת היום להשגיח בצהריים למשך שעתיים על בנה. בעודנו מדברות ראיתי שהוא מציץ אליי מעבר לדלת. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאשמור עליו והוא הנהן במרץ. אמרתי שאבוא.

הוא צלצל בדלת שלי כשחזר מבית הספר ונכנסנו לדירה שלו. הוא חימם לעצמו אוכל וניקר בו בחוסר התלהבות. ואז הוא סיפר לי המון סיפורים על כל מיני חברים שלו ודברים שהוא עושה. כבר בזמן שדיבר שכחתי מה הוא אמר. ואז הוא הראה לי משחקים שהוא יוצר במחשב. הופתעתי לראות שהוא יודע לעשות כאלה דברים מסובכים. אחרי זה הוא הראה לי את החדר שלו. על המיטה הייתה גיטרה. הצעתי לו לנגן לי משהו ובתור עונש נאלצתי לשמוע אותו מרביץ לגיטרה וחובט בה בלי רגש. אני מבטיחה לכם שאפילו מחבר השיר לא היה מזהה אותו.

אחרי האתנחתא המוסיקלית הבחנתי שיש לו על המדפים משחקי לוח. שאלתי אם בא לו לשחק משהו והוא אמר שב-WII. הבנתי שאין לי מה להציע לו משחקים מהמאה הקודמת כמו שבץ-נא וכדומה. מבין המשחקים בווי הוא שם את הגרסה שלהם לגיטר הירו. שמעתי על זה המשחק רבות ושמחתי מאוד לנסות בו את כוחי. הוא שיחק ראשון וזה נראה ממש קל. כשהגיע תורי הוא שם לי את הרמה "סופר קל במיוחד למאותגרים מוטורית וצמחים", התרווח על הספה והתבונן. הייתי מאוד מרוצה מזה שהצלחתי ללחוץ ביד שמאל על הצבעים לפי מה שהוקרן על המסך. אני די טובה בזה, חשבתי בסיפוק. ואז העיר הילד ואמר שעליי ללחוץ גם ביד השנייה ולפגוע באבנים שרצות על המסך. הגעתי להישג עלוב של 1375 נקודות ו-41 אחוזי פגיעה. בשיר השני כבר ידעתי למה לצפות. עליתי ל-7400 נקודות ול-76 אחוז פגיעות. בית האבות יכול לחכות!

אחרי הדברים האלה הלך הילד המוזר, מיוזמתו, להכין שיעורים. אני זפזפתי בין הערוצים של יס וגיליתי בחדווה שגם שם אין מה לראות. אחרי שסיים להכין שיעורים הוא החל לצ'וטט עם חברים בפייסבוק. שתי פליאות התעוררו בי: 1) האם הפייסבוק לא מוגבל מגיל 18? 2) למה הוא צריך אותי בכלל? נראה שהוא יכול להסתדר נפלא בעצמו. אחרי שהוא וחבריו סיימו לקלל זה את זה בצ'ט הוא סיפר לי עוד כמה סיפורים שהייתי עייפה מכדי להתרכז בפרטי העלילה שלהם, ואז פנה לירוק מהמרפסת החוצה. אמרתי לו שזה פויה, אבל הוא לא התרגש ממני. בסופו של דבר אמא שלו חזרה מהעבודה ושחררה אותי. מתברר שביומיים הבאים הוא לא חדל מלדבר עליי בהערצה, אז עכשיו רוצים שהשמרטפות הזו תהפוך לעניין קבוע. אני חושבת שהייתי מעדיפה אם הוא היה גדול פחות וזקוק לי יותר. אין כמו ילד בכיתה ד' שבקיא מכם יותר טכנולוגית כדי לגרום לכם להרגיש זקנים.

האמת היא שבכלל לא תכננתי לכתוב משהו בקרוב. רציתי להשאיר את פוסט יום ההולדת איזה שלושה חודשים ככה כדי שכל מי שיזדמן הנה בטעות יראה שחגגתי יום הולדת ויחוש צורך לברך אותי. השאיפה שלי, אגב, היא להגיע ל-120 תגובות. אבל עלה כזה נושא חם מעניין שהחלטתי לשבור שתיקה. מיד אפרט פה סוגי מגיבים שונים שנתקלתי בהם, עם הגזמות מתבקשות לצרכים פואטיים. אז נא לא להיעלב. אני אוהבת את כולכם.

הראשון: לפעמים הראשון הגיע במקרה דרך ריבוע ה"עודכנו לאחרונה". הוא כל כך נרגש מכך שהגיע ראשון (הוא לא יודע שבמקרה של הבלוג שלי
גם אם היה מגיע בעוד 45 דקות הוא ככל הנראה עדיין היה הראשון) שבלי לקרוא בכלל מה כתבתי הוא תובע בעלות ומכריז: ראשון!
קוראים קבועים יוסיפו אחר כך תגובה שמתייחסת לתוכן הפוסט. אצל המזדמנים זה מתחיל נגמר בכך.

המפרסם: מגיב זה נכנס לכל הפוסטים שעודכנו לאחרונה ומפרסם שם קישור עם תחינה נרגשת להקליק עליו "כי זה נוררררא חשוב לי"
או מכתב שרשרת שמבטיח אושר ועושר למעבירים את זה הלאה . אין לי מושג מה יש בקישורים מסוג זה. אני תמיד מוחקת תגובות כאלה.

המקדם: המקדם מגיב כדי לקדם את הבלוג שלו ולאסוף קוראים. עדיין אפשר לראות תגובות כמו "מוזמנת אליי", וכן הזמנות מרומזות דרך מחמאות
כגון: אחלה בלוג! את כותבת מדהים!

הגרפיים: לפעמים נגמרות המילים, ואז כמה טוב שיש סמיילים שמחים/ עצובים/ חיבוקיים שאפשר לשים כתגובה, או סימנים גרפיים
כמו ^.^ או XD או 3> או :P שמסתבר שאומרים משהו לבני הנוער. לי אין מושג מה כתבתי.

השואב: לא משנה על מה הפוסט. הוא ימצא את הסדק שדרכו אפשר להשחיל חכה ולדלות מידע אישי. בלי שום התייחסות לסגנון כתיבתי המשובח,
בלי שום התייחסות לנושא שהעליתי, הוא יגניב שאלות כדי לאסוף עליי מידע אישי שאם הייתי רוצה לספק הייתי כותבת בגלוי.

המסכים: המסכים תמיד מסכים איתי ועם מה שכתבתי ומצדיק אותי, מה שמעורר אצלי חשד שהוא בכלל לא קורא את הטקסט אלא פשוט עובר
מבלוג לבלוג ומביע שם את הסכמתו הנלהבת בנוסח: חחח את כל כך צודקת!!!

הסתמי: גם במקרה של המגיב הסתמי לא ברור עד כמה הוא מתעמק בתוכן הפוסט שכן הוא מסתפק באמירה כללית ביותר שיכולה להתאים
פחות או יותר לכל מצב. למשל: כן. זה מרגיז כשזה קורה.

המעשיר: על כל דבר שנכתב יש לו מידע משלים ומעשיר. הוא יודע המון על הכול ושמח לחלוק בידע שלו. לפעמים הוא מספק לינקים ושולח אותי
לקרוא ולהחכים בבלוגים אחרים.

המשתף: המשתף מנצל את חלק התגובות כדי לשטוח את משנתו בנושא כלשהו או לספר את סיפור חייו. תגובתו תהיה ארוכה ומפורטת
ותגרום לי לתהות למה הוא לא פשוט כותב פוסט אם יש לו כל כך הרבה מה לומר בנושא.

המעודד: למעודד אין עצה קונקרטית, אבל חשוב לו להביע תמיכה בבעל הבלוג והזדהות עם מצוקותיו. תגובותיו יכללו משפטי עידוד וחיזוק כגון:
יהיה בסדר! תהיי חזקה!

הללא שם: זהו מגיב שמושפע יתר על המידה מתרבות הטוקבקים והוא מנצל את האנונימיות שלו כדי להשתלח בבעל הבלוג ולכתוב לו דברים מרושעים. לדעתי, הרבה פעמים מדובר במישהו שמכיר את בעל הבלוג וסוגר איתו חשבון בצורה כזו. בניגוד לבלוגרים שמכבדים את חופש הדיבור וההבעה של כל אדם וגורסים שהטקסט מעיד על כותבו ולא על מי שכתבו עליו, אני מוחקת תגובות כאלה. יותר טוב ככה ללחץ הדם שלי.

המתחכם: הוא קורא את הפוסט בעיון ואז מגיב בתגובת הפוך על הפוך שמתקשרת לנושא. למשל, אם אתלונן על שגיאות כתיב שראיתי בעיתון
תמיד יהיה מישהו שיכתוב תגובה שכולה מורכבת ממילים בכתיב שגוי.

המגיב הענייני: לא באמת מעניין אתכם לקרוא עליו, נכון?

 בחור טוב כבר עשה רשימה כזו לפני ארבע שנים. קראתי שוב את מה שכתב כדי לקבל השראה.

לפני שנה כתבתי על חוויות מבית הכנסת בחו"ל. מי שחדש כאן ולא קרא, מומלץ ללכת בעקבות הקישור ולהתעדכן. זה פוסט קצר וחמוד שמתקשר לפוסט ההזוי-משהו הזה. למי שאין כוח לקרוא דברים ישנים אסביר בקצרה שהוריי חיים בחו"ל כבר שנים לא מעטות ובאים לבקר בארץ בתורות. אמי ביקרה בפסח, ואבי מבקר כעת, בחגי תשרי, מה שאומר שאמא שלי נשארה לבדה בחגים, וזה מה שכתבה לנו בשינויים קלים שלי:

אחר הצהריים ביום השני של ראש השנה נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי וראיתי שני אנשים לבושי שחורים: הרב שמואל ועוזרו החב"דניק מישראל, שניהם חבושי מגבעות, ושמואל מצויד בספר תפילה ובשופר.  מי שלא בא אל הרב, יבוא הרב אליו. שניים אלה עלו ובאו לקיים מצווה ולהשמיענו תקיעת שופר כהלכתה.   וכך ישבתי לי בסלון, מאזינה לכל סדרת ה"שברים", "תרועה",  "תקיעה"  עד הסוף: "תקיעה גדולה". הרב נותר ללא נשימה, שהרי הסתובב ברגל והעניק שירות תקיעה בשופר כבר בכמה וכמה בתים. חשבתי לעצמי מה חושבים השכנים (פולנייה או לא פולנייה? ל.מ), ורק ייחלתי שהמעמד הסוריאליסטי הזה ייגמר כבר.

בתקופה הזו בשנה אני תמיד נזכרת  בפיוט "ונתנה תוקף" שיאיר רוזנבלום הפליא להלחין. קצת ארוך, אבל מזכיר לי בכל פעם את הכישרון האדיר של האיש הזה.