ואוו.
אתמול בלילה היתה לי שיחה עם אבא שלי
סתם דיברנו ואז איכשהו הגענו לדבר על דוד שלי, אז אבא שלי אמר משהו ואני אמרתי די בשקט "שאומר לאנשים בפרצוף שהם שמנים" או משהו כזה. אז הוא אמר "הוא סתם מדבר שטויות מה את לא יודעת?" ואז פשוט התחלתי לבכות לא שלטתי בזה. והוא אמר "די תפסיקי את לא שמנה" ואני צועקת עליו שאני כן והוא שוב אומר את זה ואני בחזרה. אז הוא היה כזה המום לכמה שניות ואז אמר שזה מחשבות אנורקסיות ואני ממש לא שמנה. והתחלנו לריב על זה, הוא שאל אותי אם זה יפה אנורקסיה ורזון ועניתי לו שכן. הוא ממש התעצבן ואמר שאם אמא שלי (ז"ל) היתה שומעת את זה היא היתה מרביצה לי מרוב שאני מטומטמת ועל זה כבר לא היה לי מה להגיד..
אבל הוא המשיך לדבר ואני המשכתי עם כול מיני תיאוריות נגד של אנורקסיה. בסוף ראיתי את העיניים שלו והוא כמעט בכה בשביל להסביר לי את זה לריב איתי על זה. אני אוהבת אותו באמת שכן. בסוף השיחה הוא ביקש ממני להבטיח לו שאני יפסיק לחשוב על כול החרא הזה, הוא אמר את זה בטון שבחחים לא שמעתי שהוא מדבר בו, אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל זה היה מוזר. זה עשה לי משהו השיחה הזאתי, אני עדיין חושבת שיש לי כמה קילוגרמים שאני לא צריכה, אבל פתחתי את הבלוג בשביל להוריד אותם וגם קצת האמת, בגלל שחשבתי הרבה על אנורקסיה בזמן האחרון, חשבתי שזה יפה עצמות ורגליים רזות בלי צדדים, בטן שטוחה... אני עדיין רוצה את כול הדברים האלה, אבל אני מכירה סיפורים על אנורקסיות שסבלו הרבה בזמן המחלה הזאת. ולכן מה שאני אומרת שלמרות שהבלוג הזה תפקד במציאות כמה ימים, בראש שלי הוא תפקד הרבה יותר ולכן אני לא יודעת אם להמשיך או לא.
אני חושבת שאני יכנס מידי פעם וימחק את המשקל שאני ארד (אם אני ארד).
ואי רציתי לפרוק את כול זה בבלוג השני שלי עם כול החברים, אבל אני לא רוצה שהם ידעו שאף אחד ידע שבכלל חשבתי ככה ואז יכניסו לראש כול מיני דברים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
