אני מרגישה כאילו שברו לי פינה מהלב,
והיא נפלה על הרצפה הקרה,ונעלמה,
אולי השלימה לב של אחר,
אולי פשוט נעלמה,
אולי עוד תחזור...
כל פעם הפצעים האלה,שחושבים שלא יעברו,
והם עוברים,אני כבר יודעת,
רק שעכשיו,ממש כואב לי ואני מרגישה שמשהו חסר,
בא לי לחבק ולא לעזוב,
כולם הולכים לצבא לשנת שירות עתודה או לעבוד עד לגיוס,
וגם אני,בין הראשונים אפילו,
אני לא מורעלת,רק רוצה לעשות את מחויבותי למדינה,ועל הדרך,להרוויח כמה כלים לחיים,
אתמול היתה מסיבת סיום,ראיתי כמה דמעות,פומבי מידי בשבילי לבכות,
חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא את הספר מחזור,
הקטעים של המחנכות גמרו אותי,
בערך 15% בי קולט שזה נגמר....השאר מסרב...אני לא בטוחה מתי זה יקלט...
אולי בראשון לספטמבר,בו אני אבלה בצריפין ולא באוטובוס במרמור קבוצתי על איך שהחופש היה קצר.
בכל מקרה,נתן לעצמי איזה יומים ככה להרגיש מרוקנת,
עד שזה יתחיל להתמלא מעצמו,
שישי בגרות בחיבור,אז כולם יהיו בשביל שלום לא מעמיק וזה סביר להניח יעצבן.
שבת מסיבת מתגייסים...הולך להיות טוב ומשחרר..
שלישי בגרות אחרונה באזרחות...פעם אחרונה בבצפר...פעם אחרונה שהדרים ביחד...
אני צריכה חיבוק ענקי...
...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
