You cant put your arms around a memory

הרגלים שלי כואבות מרוב לחץ

העינים יבשות

הדמעות עצורות

אני מחזיקה את עצמי לא להתפרק

אני לא יודעת למה אני כלכך מפחדת מההתפרקות הזאת,שצריכה לקרות.

הנשימה קצרה,

אני עדיין בשוק ובפחד...אני הייתי כלכך קרובה לאסון...

חיובי מזה?...לא התחרפנתי ותפקדתי טוב..

שלילי?...ההשפעה של העולם מסביב עלי...

אני צריכה להתחזק עוד...

אני צריכה לפתח עור פיל...

אני כלכך צריכה ורוצה...

אני מתגעגעת למאמי שלי ורוצה שיחזור...וגם מפחדת שיחזור כי יהיה מוזר...וכי אז נפרד בלי לדעת מתי פעם הבאה ניפגש וזה גם מפחיד...

אני צריכה שהוא יהיה שם כדי להשאיר אותי שפויה בלחץ הקטסטרופלי הזה שמתחיל להבנות אצלי...

הגוף שלי מותש..

הארבע שעות לחץ האלה הערב...היו הארבע שעות הלחוצות שהיו לי בחיים...בעובדה..

לנשום...לא לחשוב יותר מידי...ולאזור אומץ למחר..