You cant put your arms around a memory

אוהבת,

שהוא גורם לי לעשות דברים שאף אחד..לא הצליח לגרום לי לעשות...

והכל...בשקט ורגיעה...

הוא גורם לי להרגיש מדהים ושלווה,

גם יום לפני הגיוס

הרגלים שלי כואבות מרוב לחץ

העינים יבשות

הדמעות עצורות

אני מחזיקה את עצמי לא להתפרק

אני לא יודעת למה אני כלכך מפחדת מההתפרקות הזאת,שצריכה לקרות.

הנשימה קצרה,

אני עדיין בשוק ובפחד...אני הייתי כלכך קרובה לאסון...

חיובי מזה?...לא התחרפנתי ותפקדתי טוב..

שלילי?...ההשפעה של העולם מסביב עלי...

אני צריכה להתחזק עוד...

אני צריכה לפתח עור פיל...

אני כלכך צריכה ורוצה...

אני מתגעגעת למאמי שלי ורוצה שיחזור...וגם מפחדת שיחזור כי יהיה מוזר...וכי אז נפרד בלי לדעת מתי פעם הבאה ניפגש וזה גם מפחיד...

אני צריכה שהוא יהיה שם כדי להשאיר אותי שפויה בלחץ הקטסטרופלי הזה שמתחיל להבנות אצלי...

הגוף שלי מותש..

הארבע שעות לחץ האלה הערב...היו הארבע שעות הלחוצות שהיו לי בחיים...בעובדה..

לנשום...לא לחשוב יותר מידי...ולאזור אומץ למחר..

היה לזה פוטנציאל של first fight

אבל זה לא היה.

כי הוא לא הפסיק לצחוק ולעשות מהכל בדיחה,

וזה היה חד צדדי למדי ההתעצבנות והאכזבה.

וה"טוב אני חייב ללכת,באמת שחייב,נדבר"

שיכל לבוא טוב מאד כפירוש למונח 'שונאת' במיליון מיכלשושן.

זה כזה חרא לפתוח ככה שבוע,ועוד בשבוע שהוא יוצא שישי ושאנחנו תכננו להיות תקועים ביחד לפני הגיוס שלי.

מישהו שם למעלה צוחק,

והלפני מחזור שלי לא עוזר.

וגם לא העייפות הכרונית.