כמו שהבנתם אני גל...(שבטח כותבת לעצמי כי אין אפחד בבלוג אבל לפחות אני פורקת...
)
אני בצופים ומשחקת טניס שנה שלישית אבל אני לא בתחרויות וכל זה.. רק בשביל הכיף... והכושר..
יש לי כמה חברות די טובות אבל כמה במיוחד..
חברה אחת שהיא החברה הטובה ביותר שלי היא לילו, היא ממש חמודה ואני ממש נהנת להיות איתה ולדבר איתה והיא פשוט ילדה מוכשרת P= אבל (ואני לא מתלוננת אלא מפרגנת) יש לה חבר כבר 9 חודשים שזה מלא לגיל שלנו וזה כבר לא כמו פעם שאם הייתה לה בעיה היא הייתה באה אלי או מתקשרת אלי והיינו מדברות ותמיד הייתי מצליחה להרגיעה אותה.. היום יש לה בעיה היא מתקשרת לחבר שלה.. ולמרות שזה מסובך לה להיות בקשר טוב עם שנינו לפעמים היא טיפה שוכחת אותי ולא כמו פעם שהיינו מדברות לפחות פעמיים ביום... אני חייבת לומר שלרוב זה דיי מבאס אותי למרות שזה לא אשמתה =/.
עם שאר החברות שלי כיף לי והכל אבל הן לא ילדות של שיחות נפש והכל לפחות לא כמו לילוש שלי...=/.
אז אני לא יודעת אם זו רק אני שמפונקת או שזה גיל ההתבגרות כמו שאני שונאת שאמא שלי אומרת שאני מעוצבנת לאחיות שלי ("אל תתיחסו אליה היא בגיל ההתבגרות היא מתעצבנת מהר") או שלא יודעת מה אולי אני סתם מתוסבכת אבל יותר ויותר אני מרגישה ל-ב-ד.
עדיין לא ציינתי אבל אף פעם לא היה לי חבר וגם אף אחד לא התחיל איתי או משו.. אני יודעת שיש כאלה שיגידו שאני עדיין קטנה והכל אבל אני כבר תכף בת 15 ואולי זה גם משהו שמשפיע על הבטחון העצמי שלי בקבוצות מסויימות...
קורה לי הרבה שאני צריכה את המישהו שיהיה לידי שיתמוך בי שקשה, מישהו שבאמת יבין אותי..
היום אחיות שלי ממש עיצבנו אותי ( יש לי שתיים קטנות) ובתכלס הן הרסו לי את היום.. והכי מרגיז שהן בכלל לא קולטות שאני לא מדברת איתן!!!
טוב סורי על החפירה אין לי כבר כוח להמשיך לכתוב..
לילה טוב..(אולי לעצמי אבל בקטנה לא? )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
