קראו לה ענבל, הוריה שנאו אחד את השני, היא חיה אצל אמה ואת אביה שחי בח"ול ראתה רק לעיתים רחוקות.
קראו לו ירדן, הוא חי עם הוריו, בבית במרכז הישוב, לא היו לו יותר מידי חברים אבל אלה שהיו לו היו מילאו את החסר.
הם נפגשו לראשונה כאשר ענבל עברה עם אמה לישוב בו גרו.
היא הגיעה לכיתה והתיישבה בצד, ממהתחלה ראו בה מוזרה ולא משלהם, אף אחד לא ניגש ושאל לשלומה, רק ילד אחד ראה אותה והיא מצאה חן בעיניו מהרגע הראשון. ענבל אהבה לקרוא, שם היו חבריה הטובים ביותר, שם יכלה ליצור עולם חדש, עולם שרק היא הייתה קיימת בו, בלי שאף אחד יפריע לה או יהרוס לה אותו.
במשך זמן רב בילתה ענבל את ההפסקות, השיעורים, לבד. בלי אף אחד. עד שפתאום בזמן שהייתה שקועה בספר שסיפר על ילדה בדיוק כמוה שהתאהבה בילד ובסוף הם היו ביחד, הגיע ילד אחד והציג את עצמו, ענבל זיהתה אותו מיד ועיניה נדלקו.
הוא התיישב לידה ושאל על הספר שהיא קוראת, היא סיפרה לו, הוא שאל אותה למה היא תמיד לבד כי לא הבין איך ילדה כזאת נפלאה ויפה לבד, בלי אף אחד. היא לא ידעה לענות. הם ישבו כך זמן מה עד שההפסקה נגמרה וקטעה את השיחה שהתנהלה ביניהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
