במשך כמה ימים הם רק החליפו מבטים, חייכו אחד לשני והמשיכו בדרכיהם.
אף אחד מהם לא העז לעשות צעד נוסף. ענבל התחילה להרגיש שמה שקורה ביניהם הולך ומתחזק מיום ליום, למרות שלא הכירה אותו כל כך טוב, ידעה שהוא בשבילה. ירדן שלא היה מקובל כל כך בחברתו, הרגיש נחמה במבטים ששלחה אליו ענבל וידע שגם היא מרגישה זאת אך לא העז, ומה אם הוא מדמיין? הוא לא היה יכול לשאת את זה שהיא תדחה אותו, הוא פחד.
לפתע נעלמה ענבל, לא הגיעה לבית הספר, עבר יום עברו יומים, וירדן התחיל לדאוג שמא לא יראה אותה יותר.
בינתיים הימים חלפו והם המשיכו בשלהם. יום אחד הגיע ילד לבית של ענבל, ילד עם שיער חום, גבוה מעט ועיניו ירוקות כחולות ודפק על הדלת. אישה נמוכה במקצת פתחה את הדלת והתפלאה לראות ילד זה עומד בפתח.
מאז שעברו למקום זה מעולם לא באו לבקר אותם, במיוחד לא ילדים. הילד היה אדום מעט ושאל אם ענבל נמצאת. האישה השיבה שהיא בחדרה וביקשה לדעת מי מבקש את ביתה, פניה של האישה היו נוקשים. הילד השיב שהוא ילד בכיתתה ושהוא בא לשאול לשלומה לאחר שלא באה בימים האחרונים לבית הספר. האישה סרה ממפתן הדלת ונתנה לו להיכנס, היא סימנה לו באצבע היכן חדרה של ענבל והלכה לשלה.
ירדן דפק על הדלת, מהצד השני ענה קול חלוש שאמר להיכנס, ירדן נכנס וסגר אחריו את הדלת.
ענבל שכבה במיטתה לידה שידה קטנה ועליה כוס מים וספר. החדר היה קטן ונכנס לתוכו מעט אור. ירדן התיישב על כיסא שהיה לידה. דקה ארוכה הם ישבו מביטים אחד בשני. לפתע ענבל שאלה: "מה אתה עושה פה?" וירדן ענה :"באתי לבקר אותך, לא הגעת כבר כמה ימים והייתי צריך לדעת שהכל בסדר איתך". ענבל התיישבה במיטתה, הסתכלה לעיניו ואמרה: "תודה שבאת אבל אני מבקשת שתלך". ירדן הופתע מתשובתה שב על עקבותיו והלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
