ללא שום חשק, הלכה ענבל למיכל, אולי כמו שירדן אמר היא פשוט שכחה והיום היא תזמין אותה.
"מי זה?" שאלה אמא של מיכל.
"חברה שלה" ענתה מהצד השני של הדלת.
הדלת נפתחה, "החדר של מיכל בסוף המסדרון שמאלה" אמרה אמה של מיכל בחיוך.
"תודה" ענתה ענבל והחלה ללכת לכיוון החדר.
הדלת הייתה פתוחה, "היי, מה קורה?" שאלה מיכל.
"בסדר, ואיתך?"
"גם", " היה לך קשה להגיע?"
"לא , לא ממש" זה היה שקר, קודם לכן ענבל הסתבכה ברחובות.
"אה לא סיפרתי לך..." החלה לומר מיכל וענבל הייתה בטוחה שהינה- היא הולכת להזמין אותה.
"אני טסה מחר" המשיכה במהירות.
"טסה?!?!?!?" שאלה ענבל בהפתעה.
"כן.... למה את כל כך מופתעת?" שאלה בחשש.
"לא. אני לא מופתעת" ענתה בקול חלש תוך כדי אסיפת הדברים במהירות ויצאה בסערה מהבית.
מיכל נעלה נעליים ורצה אחריה.
ענבל הלכה מהר ככל שיכלה, כמעט שלא ראתה בעיניים. גם ככה לא הכירה כל כך את המקום שהייתה בו עכשיו היה קשה לה אף יותר למצוא את הדרך לביתה שהיה די רחוק משם.
היא הסתכלה אחורה לראות אם מיכל מאחוריה ולפתע מעדה ונחבלה ברגלה.
מיכל שהייתה בעקבותיה השיגה אותה.
"למה עשית לי את זה?" שאלה ענבל כשעיניה דומעות,
מיכל שלא ידעה אם היא בוכה בגלל המכה או בגלל כעסה ענתה "אני באמת לא יודעת למה את כועסת"
"למה העמדת פנים שאת חברה שלי במשך הזמן האחרון כשלא באמת היה איכפת לך ממני??"
"מי אמר לך שלא היה אכפת לי ממך?"
"את לא חייבת להסתיר את זה יותר"
"את מה?" נאנקה מיכל
"את המסיבה שלך"
"בואי ענבל, אנחנו צריכות לדבר, אבל קודם צריך לטפל ברגל שלך, היא מדממת"
"אבל שאלתי שאלה, תעני לי!"
מיכל עזרה לה לקום והובילה אותה לביתה.
בבית לקחה מיכל נייר והביאה לענבל, ענבל לקחה את הנייר ניקתה מעט את הפצע המדמם, קמה והחלה לפנות לכיוון הדלת.
"תקשיבי לי בבקשה...!" התחננה מיכל.
"יש לך 5 דקות"
"זה מספיק לי" החזירה "אבל כדאי שתשבי.."
"אני אהיה בסדר" ענתה במהירות
"את בטוחה?...."
"כן, כדאי לך להזדרז.. את מבזבזת את חמש הדקות שלך..."
המשך יבוא...
אני ממש מצטערת שלוקח לי הרבה זמן לפרסם פרק כי קשה לי לכתוב שאני לא מרגישה צורך..
לפעמים אני אפילו כותבת חצאי פרקים ואני לא רוצה לפרסם רק 4 שורות...:)
אז... סליחה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
