הוא היה מבולבל, לא ידע מה לחשוב, היא בטח שמה לב שנדלקתי עליה ובגלל זה היא שונאת אותי, חשב.
כשהגיע לביתה של ענבל היה יום יפה, השמש יצאה מבעד לעננים, פשוט יום יפה, אך כשיצא החלו השמים לבכות וירד מבול נוראי.
ירדן הגיע הבייתה כולו ספוג מים, "הכל בסדר?" שאלה אמו בדאגה.
"כן" ענה ירדן.
"אתה בטוח?" האם לא הרפתה.
"כן, אמרתי לך" ענה ירדן בכעס הוריד את נעליו ורץ לחדרו.
***
ענבל שבה לבית הספר לאחר מספר ימים, אך עדין לא חזרה למיטבה, "פשוט לא רציתי להפסיד עוד חומר" אמרה למורה.
עבר שבוע, עברו שבועיים והמבטים נמשכו. הוא הסתכל, היא שמה לב ומיד סובב את ראשו כך היה וגם להפך.
בינתיים רכשה לה ענבל חברות חדשות.
"הכל טוב?"
"כן, למה את שואלת?"
"כי שמתי לב שלא הגעת בזמן האחרון" ענתה הילדה.
"אני מיכל" אמרה "ואת?"
"ענבל"
"מאיפה הגעת בארץ? את חדשה לא?"
"כן, אני מתל אביב"
השתררה שתיקה מביכה.
לאחר כמה דקות החליטה מיכל להפיר את השתיקה ואמרה:" אם תצתרכי עזרה בכל דבר את יכולה לפנות אלי"
"תודה" ענתה ענבל.
"אין על מה" אמרה מיכל וחזרה לחברותיה.
***
עם הזמן הלך והתחזק הקשר בין מיכל וענבל והן נהפכו לחברות די טובות, אפשר לומר.אך היה דבר אחד שהפריע לקשר החברות ביניהן, חברותיה של מיכל, הן לא חיבבו את ענבל וכך גם להפך, ענבל חשבה שהן מתנשאות מעליה, כל פעם שמיכל הייתה צריכה לבחור בינה לבין חברותיה, שרון, נגה ודנה , בחרה בהן. מהצד השני הן לא הפסיקו להזכיר לה שהן החברות הטובות שלה והיא איתה, עם ענבל, רק מרחמים.
היא לא האשימה אותה על זה שבחרה בהן אבל דבר זה צבט בליבה ולא נתן לה להיות בלב שלם פתוחה עם מיכל שמא תפלוט לחברותיה דבר מה על סודותיה.
"אז את באה אלי היום אחרי בית ספר נכון?"
"כן"
"אז סיכמנו?" שאלה מיכל שנית, כדי לוודא שכך אכן יהיה.
"כן, אמרתי כבר. אז נתראה.. ביי" החלה ענבל להתרחק ותוך כדי נופפה לה לשלום.
ענבל עלתה על ההסעה ששבה מבית הספר וחיפשה מקום לשבת, אך עם המזל ה"טוב" שיש לה היה רק מקום אחד פנוי, ליד ירדן, בלית ברירה הלכה והתיישבה לידו.
"אז מה?" שאל. "אני רואה שאת מתחילה להתאקלם פה" אמר כאילו דבר מעולם לא קרה בניהם.
"כן, בערך" ענתה בתשובה חצי מתחמקת.
הנסיעה שערכה כרבע שעה נראתה לשניהם כמו נצח. שוב. כמו תמיד, השתררה השתיקה המביכה שאותה שניהם שנאו כל כך.
באיזשהו שלב העז ושאל "את באה למסיבה של מיכל, נכון?" הייתה ציפייה בקולו.
הם הגיעו לתחנה הסופית.
ענבל שהופתעה כל כך מזה שמיכל עושה מסיבה ואפילו לא טרחה להזמין אותה שכחה לרדת בתחנה שלה ונאלצה ללכת עוד קילומטר.
ירדן הציע ללוות אותה ומאחר שלא השיבה חשב לעצמו שהיא אינה מתנגדת וליווה אותה.
הוא שם לב לשתיקת ההפתעה והזעזוע שבענבל ושאל בעדינות "היא לא הזמינה אותך, מה?"
"כן" ענתה בשקט.
"היא בטח התכוונה" ניסה להרגיעה ללא הצלחה.
"אתה מוכן לענות לי על שאלה אחת?"
"כן....?"
"מתי המסיבה?"
"מחר בערב" אמר ומיד התחרט על תשובתו.
בדיוק אז הם הגיעו לבית של ענבל, והיא שכבר מומחית בזה, לפחות זו דעתו של ירדן, התחמקה לה.
היא פלטה "תודה" ונכנסה לביתה, שכמו תמיד היה חשוך ואפלולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
