המשוואה פשוטה.

שלום, נעים מאוד, אני א.גרינווד ואני שמנה.

אני שוקלת קצת יותר מ-60 קילו ואני שמנה.

כשאני לובשת ג'ינס, הרגליים שלי נראות קצרות ודחוסות. כבדות כבדות בתוך האריג הכבד גם כך.

כשאני הולכת, יש הרבה חומר שמזיז את האוויר לכל הצדדים, וזה יוצר מעמסה פיזיקלית בכל רחבי האטמוספריה.

כשאני קונה אוכל, אני חייבת לסיים את כולו. לא יודעת איך משאירים משהו למחר.

רק להיום. רק להיום. רק להיום.

אני לא יודעת איך לצאת מהלופ הזה שנתקעתי בו. כמו אוגר כעור בתוך גלגל. אני מניעה את הרגליים כי הגלגל

נוסע. לא משכילה לעצור. אבל גם לא מגיעה לשום מקום.

חזרתי לתרופות. וזה עוזר. מסך עמום ונעים של רוגע יורד עליי, מלווה אותי בעודי רצה כאחוזת תזזית על גלגל האוגר שלי.

זה עוזר, כי יותר נעים לרוץ לצלילי מוסיקה מרגיעה ואיטית.

אני נוגעת בנושא עם הפסיכיאטרית בזהירות ובחרדת קודש. עוד פחות מחודש אני אמורה להתחיל טיפול מסודר.

הבנזוג שלי אומר שהוא אוהב אותי לא משנה מה. הוא רוצה להלחם עליי. ובאותה נשימה מזכיר לי שאני לא

יכולה להיות אימא ככה. מתחשק לי להרוג אותו על המילים האלו.

"את חייבת לטפל בעצמך לפני שחושבים קדימה" הוא אומר וצודק, ואני מרגישה כמו סחורה פגומה.