המשוואה פשוטה.

טוב,

אז לצערי רביעי חמישי היו על הפנים. ברגע שיש לי "מוקש" הכל נהיה בלאגן. השעות, האכילה, ברדק.

אז היומיים האחרונים היו הפרזה מטורפת. באלכוהול. גלידה. חומוסייה לפנות בוקר. משלוח מנות. עוגיות. שוקולד. הכל. הכל מהכל.

צפיתי חריגה ברביעי בלילה, אבל לא צפיתי שזה יימשך לתוך חמישי.

ווי, אני אפילו לא יכולה לזכור את המזון השומני והלא בריא שהערתי אל תוכי.

גם מערכת העיכול שלי מגיבה בבהלה.

היום בבוקר נורא רציתי לקום מוקדם לאימון, אבללא הצלחתי פתוח את העיניים, אז המשכתי לישון.

זה בסדר.

יומיים חריגה, שבהחלט לא יהפכו לשגרה. היום בבוקר אני ממשיכה בכוחות מחודשים, ומדחיקה היטב את רביעי חמישי.

מה שאני לא מדחיקה- לקחים.

לקחים לגביי אירועים ממוקשים-

חייבת לשחרר את דפוס חשיבת ה"אם כבר אז כבר". זה לא הולך ככה. חייבת להיות יותר מדוקדקת, ולהגיד מה בדיוק מותר לי.

לא להיות מעורפלת ולהגיד- "צפוייה חריגה", אלה פשוט לתכנן מראש כמה ומה מותר. אם הייתי מתכננת מראש על

כמות מסויימת של אלכוהול, ועוד מאכל לבחירתי, לא הייתי נכנסת ללופ של הגזמות ואכילה רגשית. בסדר.

אני אהיה יותר חכמה פעם הבאה.

הימים הבאים הולכים להיות מאוד דלים. אני ממש לא מדברת על צום, אבל הקיזוז יצטרך לבוא לידי ביטוי, אין מנוס.

היום יהיה יום ניקוי. נוזלים בלבד. רוצה לסגור אותו על 500-600, ולא יותר.

בנתיים-

קפה קר (60)

בתכנון: מרק, קפה, תה.

חבל. אני מתבאסת, כי שמרתי כל כך יפה. וירדתי קצת. בסדר. את אותה נחישות אני לוקחת איתי לימים הקרובים.

כמה טובה היא הרגשת השמירה. והתוצאות. ההקפדה. כמה מחורבנת היא תחושת הבהמיות הזאת.

ומה אני רוצה סך הכל, להרגיש טוב. אני יודעת איך להשיג את התחושה. צריך רק להתחיל מאיפשהו.

אז הנה, מעכשיו.

(הולכת להכין מרק)

עזכונים בהמשך.