המשוואה פשוטה.

הרי אני מביאה את זה על עצמי.

אני בוחרת להיות נגועה בקוגניציות מעוותות על רזון ועל ה-"דרך הנכונה" להיראות. על הדרך היחידה מבחינתי להיראות.

אני בוחרת לדבוק בדפוסי המחשבה שמסבים לי סבל. שמסבים לי ייסורים של ממש. ומי ששם יודעת.

זר לא יבין.

אבל זה סבל. זה ייסורים.

אין שום חוקיות רציונלית. אין שום הגיון.

אני מביאה את זה על עצמי- מאמצת מודל חיצוני מסויים, וכל דבר שחורג ממני, דינו דין מוות.

מוות גופני, מוות נפשי, מוות רוחני, מוות אינטלקטואלי.

ההתקבעות אחר רעיון הרזון היא כמו סרטן. היא מוות שקט. שולחת גרורות לכל חלקה טובה בגוף שלי.

מדביקה איזורים בריאים. הופכת את המתפקד לנגוע.

הפתרון הוא לא דיאטה. הפתרון הוא לא הורדה במשקל. הפתרון הוא שינוי דפוסי חשיבה. אני יודעת זאת היטב.

המציאות היא סובייקטיבית, והעולם הרי מתרחש אצלי בראש. אם אני אקבל את עצמי במשקל מסויים, אני אהיה מאושרת.

אין נקודת ארכימדס. יש רק את אמות המידה הסובייקטיביות שלי עצמי.

עם מי אני הולכת לישון בלילה, ועם מי אני קמה בבוקר, מי איתי גם כשאני חולמת, ומי כאן כשאני אוכלת או מחרבנת. רק אני.

עוד קילו, עוד שני קילו, עוד חמש קילו. הכל זה רק כיבוי שרפות. ההורדה במשקל היא מלאכה סיזיפית וחסרת תועלת.

מורידה קילו מפה, ומיד צצה שריפה חדשה. אני זוכרת היטב, גם במשקל 48, היה עוד ממה להוריד. היה עוד מה לשנות.

היה עוד מה לפסל. תמיד יש עוד. זה בור ללא תחתית.

תמיד להיות במרחק נגיעה. אף פעם לא להיות שם באמת.

תמיד יהיה גוף יפה יותר. תמיד אני אוכל "להתחטב עוד קצת". תמיד יש יפה יותר. מבריק יותר. חדש יותר. יותר. יותר.

נמאס לי לחיות במרדף. החיים הפכו להיות רדיפה אחרי משהו שאף פעם לא היה שלי באמת.

אין לי פתרון.

מה שכן יש לי? זה לו"ז מזון מוקפד ודל להיום.

היומיים האחרונים נתנו את אתותיהם במשקל.

עוון וכפרה.