המשוואה פשוטה.

אנחנו שוכבים במיטה שהייתה שלנו, הסדינים מתוחים מתוחים, ולכריות יש את הריח שלך.

כששוכבים כל כך הרבה זמן, יש דמעה שזולגת מטה מהזווית של העין,

ככה זה, חוקי כוח המשיכה, והפיזיולוגיה של מנגנון הדמעות, אבל אתה בוחר לייחס לדמעה שלי משמעות אחרת

ואני בוחרת שלא לתקן אותך.

אני מספרת לך (ועדיין לא מתקנת), שאולי אז, לפני כמה שנים, כשהייתי מדוכאת מאוד,

היה רגע שהכל פקע, והשתגעתי

נכנסתי לאיזור ביניים, בו הכל קורה לי רק בראש, הכל פקע, אבל בראש פגשתי אותך

היה לך חיוך מקסים של אריה, ותלתלים של ילד שאוהב לטפס על גדרות,

לא אהבת אותי מההתחלה, אבל הייתי עקבית ונחושה, הייתי כמהה ועקבית

עד שאהבת

הכל פקע, והזמן לא זז, רק בתוך הראש שלי הכל קורה, ואין לי תלתלים של ילדה, או חיוך מקסים,

רק מקלות דקים של ילדות בלי הרבה שמש, בלי הרבה גדרות

שיער חום ופנים עכבריות, כי לא טיפסתי על גדרות, רק התחפרתי בתוך השמיכה, ובניתי ממלכות בלי זמן

עכשיו הכל פקע עוד פעם

ואני שוב במקום הטבעי שלי. השיער שלי מקלות, והפנים עכבריות,

לובשת מכנסיים קצרות, והרגליים לבנות לבנות, ודוקרות

הערב אלך לישון לבד, בתוך ממלכות בלי זמן