המשוואה פשוטה.

היי.

עדכון.

הרבה דברים השתנו לי בחיים, אני חושבת שאם אני לא אטפל לפרטים הקטנים, אז לטובה.

שינוי בתפאורה. שינוי בדפוסי האקס-זוגיות שהייתה צריכה להיגמר כבר מזמן. שינוי בעבודה.

דברים טובים. כן, בהחלט דברים טובים.

האכילה היא כאוס אחד גדול. ברור לי מאוד שזה גדול עליי בכמה מספרים.

כל כך נמאס לי לתת לנושא הזה להשתלט לי על החיים. לנתב את מצבי הרוח שלי.

להחליט אם אני במצב יציאה מהבית, או במצב התחפרות. זה לא הגיוני.

החלטתי לפנות לטיפול. פיזית אני נראית רגילה לגמרי. לא הורדתי עוד. אני נעה בסביבות ה-60.

אבל הבפנים שלי אכול ורקוב. אני לא משתלטת על זה. רק הולכת ומסתבכת. בולמוסים. קיצוצים.

כדורים משלשלים. אני נוראית.

שבוע הבא אני אחפש מסגרת טיפולית טובה. אני מתכוונת להתאבד על זה, לתת את כל מה שיש לי.

לא רוצה את זה יותר. מתחילה לפתח מחשבות שווא. כולם מסתכלים עליי. כולם בוחנים אותי.

כולם רואים שהעלתי 5 קילו. מדברים עליי מאחורי הגב. נו, באמת. גיבובי שטויות. אבל המוח

שלי עף לכל הכיוונים, והזמזום הזה כבר מוציא לי דם מהאזניים.

שמה בצד את כל היומרנות שלי. שמה בצד את היהירות. שמה בצד את ההיאחזות העיקשת שלי

ברזון כאינדיקציה לאושר. שמה בצד הכל, מוכנה להכל. רק להרגיש יותר טוב.

לא לשנוא את עצמי כי אכלתי, לא לשנוא את עצמי כי לא אכלתי.

לא להתחפר בבית. לא לסנן טלפונים כי אכלתי הרבה. אין לי סבלנות לזה. אין לי גם סובלנות לזה.

עידכונים בהמשך.