המשוואה פשוטה.

רעיון הטיפול מזדחל לו לאט. יש מולי רשימת מטפלים ממנה אני צריכה לבחור ולקבוע תור,

אבל זה עוד לא באמת קרה. זו התקדמות, זה בטוח. אבל איטית, איטית מאוד.

הכל מתנהל באותו האופן. אי אפשר לנקוט באותן הפעולות כל הזמן, ולצפות לתוצאות שונות.

הימים נעים ונדים בין בסדר, לבין ממש לא בסדר (טווח הדימויים והתיאורים שלי התייבש לו).

בסדר ולא בסדר, זה דיי ממצה.

המוטיבציה התיאורטית שלי לטפל בנושא עוד גבוהה, אבל בבוא היישום אני חוזרת לגולם,

הופכת קטטוניות ונאחזת בפאסיביות כמו בגאולה עצמה. 

זה עוד יקרה. זה עוד יקרה לי. זה חייב לקרות.

אני לא אוהבת את עצמי ככה. מרגישה טיפשה. קנאית. חשדנית. זו לא אני.

השעון מתקתק, והוא לא פועל לטובתי. צריך לשים לזה סוף לפני שזה כבר ייספג בכל נקבוביות הגוף שלי,

ויהפוך להיות חלק מובנה ממני. לא רוצה את זה כחלק מובנה ממני. לא רוצה להיות טיפשה קנאית וחשדנית.

תפלה כמו הנס המסוכרז והדלוח שאני מלעיטה את עצמי בו. אם רק יכולתי להיות עקבית. אני זקנה מידי לשינויים.

זקנה מידי לתנודות מהסוג הזה. לא מסתגלת היטב. לא רוצה לשמור סודות.

אורות לבנים ומשוננים של הAM PM חופרים לי ברקות, וכל בחורה שעוברת רואה לתוכי.

(סליחה על היעדר התגובות. זו לא תקופה פשוטה בשבילי.)