המשוואה פשוטה.

בהתחלה חשבתי שהוא מת. ככה, ממש ככה, כמו שזה נשמע, כמו שהאותיות מ' ו-ת' מרצדות לי על המסך.

מת.

נהרג.

לא יודעת.

קרתה תאונה.

פתחתי את הארון בבוקר כדי להתלבש, והבגדים שלו עוד שם. גדולים וריחניים.

התנעתי את האוטו כדי לנסוע, והכסא שלו עוד שם. שטפתי את הכלים שלו בכיור.

קניתי קולה לא דיאט הביתה. לא הצלחתי לנשום. ממש לא הצלחתי לנשום.

הסתובבתי בחוץ ערומה. כולם רואים אותי. כולם רואים לי את העור.

את איפה שהוא תמיד אמר שנעים.

אחר כך חשבתי שהרגש שלי מת. מת. נהרג. קרתה תאונה. לא יכולה להרגיש עוד פעם.

אני שוכבת ערומה עם מישהו אחר, ומרגישה כמו נוכלת. מרגישה שקרנית. אומרת שאני מתחת

לגיל 18 רק כדי לקנות כרטיסיית נוער. ובכלל אין לי לאן לנסוע.

זה קל נורא. אני מלכסנת כמה מבטים. מדברת רהוט. צוחקת. והופס. אני יודעת להיות פלסטלינה

היטב. והם רואים בי את מה שהם רוצים. אבל הלו, קרתה פה תאונה. אף אחד מהם לא השכיל להזמין

לי אמבולנס. הם מזמינים לי בירה. וסושי. אבל לא אמבולנס. אני ממשיכה ללכסן מבטים ולפסל את עצמי לדעת.

קרתה פה תאונה. כנראה שנהרגתי.

אחר כך חשבתי שמה שהיה לנו מת. לא יכול לקרות שוב. הוא שוכב לי במיטה,

 ואני לא מבינה איך פעם הוא היה הגאולה. אני מצליחה להיזכר במעורפל איך פעם שאלתי אותו,

ואת הדברים היפים שהוא ידע לענות, אבל אין פה גאולה. אין פה כלום. אני לא באמת ערומה.

מצחיק קצת

לא מצחיק בכלל

שהוא עזב אותי הוא אמר

שאני אף פעם לא אהיה אשתו

והוא כל הזמן נזכר

בהרגשה הזאת

של לרצות לעזור למישהו שאתה אוהב

ולא להצליח

וזה מצחיק קצת

או לא מצחיק בכלל

שהוא היה הגאולה

במילים המגומגמות שלו, בחיוך הילדותי

והיום כלום לא מת

הכל חי. אולי נהרגתי (כשישבתי על המדרגות בתחתונים ובכיתי), אבל אני פחות ופחות זוכרת

איך זה למות

ויותר ויותר זוכרת

איך זה קצת להתאהב. אחרת. בלי גאולה. ובלי תחתונים. סתם להתאהב. ולא להרגיש שקרנית.

איך זה לגעת כאילו באקראיות, ומה זה להתרגש. אני קצת מתאהבת פה בבחור הזה שנחת עליי,

אין לי מושג מאיפה (ולמה)

 ולא מרגישה שקרנית.

 הוא נלחם עליי, ואין כרגע דבר בעולם הזה שיכול להמיס אותי יותר מזה.

זרימה היא התרמית הגדולה ביותר של העולם הפיסיקלי. אתה צרך להשתין כדי שמשהו יזרום.