המשוואה פשוטה.

רעיון הטיפול מזדחל לו לאט. יש מולי רשימת מטפלים ממנה אני צריכה לבחור ולקבוע תור,

אבל זה עוד לא באמת קרה. זו התקדמות, זה בטוח. אבל איטית, איטית מאוד.

הכל מתנהל באותו האופן. אי אפשר לנקוט באותן הפעולות כל הזמן, ולצפות לתוצאות שונות.

הימים נעים ונדים בין בסדר, לבין ממש לא בסדר (טווח הדימויים והתיאורים שלי התייבש לו).

בסדר ולא בסדר, זה דיי ממצה.

המוטיבציה התיאורטית שלי לטפל בנושא עוד גבוהה, אבל בבוא היישום אני חוזרת לגולם,

הופכת קטטוניות ונאחזת בפאסיביות כמו בגאולה עצמה. 

זה עוד יקרה. זה עוד יקרה לי. זה חייב לקרות.

אני לא אוהבת את עצמי ככה. מרגישה טיפשה. קנאית. חשדנית. זו לא אני.

השעון מתקתק, והוא לא פועל לטובתי. צריך לשים לזה סוף לפני שזה כבר ייספג בכל נקבוביות הגוף שלי,

ויהפוך להיות חלק מובנה ממני. לא רוצה את זה כחלק מובנה ממני. לא רוצה להיות טיפשה קנאית וחשדנית.

תפלה כמו הנס המסוכרז והדלוח שאני מלעיטה את עצמי בו. אם רק יכולתי להיות עקבית. אני זקנה מידי לשינויים.

זקנה מידי לתנודות מהסוג הזה. לא מסתגלת היטב. לא רוצה לשמור סודות.

אורות לבנים ומשוננים של הAM PM חופרים לי ברקות, וכל בחורה שעוברת רואה לתוכי.

(סליחה על היעדר התגובות. זו לא תקופה פשוטה בשבילי.)

היי.

עדכון.

הרבה דברים השתנו לי בחיים, אני חושבת שאם אני לא אטפל לפרטים הקטנים, אז לטובה.

שינוי בתפאורה. שינוי בדפוסי האקס-זוגיות שהייתה צריכה להיגמר כבר מזמן. שינוי בעבודה.

דברים טובים. כן, בהחלט דברים טובים.

האכילה היא כאוס אחד גדול. ברור לי מאוד שזה גדול עליי בכמה מספרים.

כל כך נמאס לי לתת לנושא הזה להשתלט לי על החיים. לנתב את מצבי הרוח שלי.

להחליט אם אני במצב יציאה מהבית, או במצב התחפרות. זה לא הגיוני.

החלטתי לפנות לטיפול. פיזית אני נראית רגילה לגמרי. לא הורדתי עוד. אני נעה בסביבות ה-60.

אבל הבפנים שלי אכול ורקוב. אני לא משתלטת על זה. רק הולכת ומסתבכת. בולמוסים. קיצוצים.

כדורים משלשלים. אני נוראית.

שבוע הבא אני אחפש מסגרת טיפולית טובה. אני מתכוונת להתאבד על זה, לתת את כל מה שיש לי.

לא רוצה את זה יותר. מתחילה לפתח מחשבות שווא. כולם מסתכלים עליי. כולם בוחנים אותי.

כולם רואים שהעלתי 5 קילו. מדברים עליי מאחורי הגב. נו, באמת. גיבובי שטויות. אבל המוח

שלי עף לכל הכיוונים, והזמזום הזה כבר מוציא לי דם מהאזניים.

שמה בצד את כל היומרנות שלי. שמה בצד את היהירות. שמה בצד את ההיאחזות העיקשת שלי

ברזון כאינדיקציה לאושר. שמה בצד הכל, מוכנה להכל. רק להרגיש יותר טוב.

לא לשנוא את עצמי כי אכלתי, לא לשנוא את עצמי כי לא אכלתי.

לא להתחפר בבית. לא לסנן טלפונים כי אכלתי הרבה. אין לי סבלנות לזה. אין לי גם סובלנות לזה.

עידכונים בהמשך.