לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הוא ישב בשדה. למה? ככה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

רנה מאגריט


הסיפור הבא נכתב בכתיבה סוריאליסטית בהשראת שני ציורים של מאגריט. הסבר על כתיבה סוריאליסטית והציורים שנתנו לי השראה מופיע בהמשך הסיפור, בפוסט הזה. קריאה נעימה.





אמא

 


היא שמרה על צאצאיה שכה אהבה,


הגנה עליהם בפרישת כנפיים,


יום ולילה עמדה על המשמר.


אך אותם היא מעולם לא ראתה-


הרי אין לה עיניים-


ואין היא יכולה לראות דבר.


 


הם נחו בשקט על האבנים, על אדן החלון, לבנים ושקטים.


והיא צפתה בהם, נחים להם בשקט, ברוגע, שלווים.


אך על אף צפייתה וציפייתה- היא לא יכלה לראות אותם.


לא ידעה מה צבעם, מה צורתם.


ולא ידעה שהם עדיין לא ידעו את אוויר העולם.


עדיין לא פקחו את עיניהם.


עוד לא ראו את אור השמש ולא נשמו את ניחוח האביב, שהיה אז בשיאו.


עדיין מצפים.


מחכים לה שתבוא ותגאל אותם מהבועה בה הם חיים.


אמנם הבועה הזו היא כל חייהם ומספקת להם את כל צרכיהם, אך הם רוצים ושואפים אל העולם הגדול.


ואם היא לא תבוא במהרה הם לא יוכלו לצאת אל אוויר העולם.


יישארו לנצח בקליפתם.


לעד.


והיא רוצה אליהם.


מאוד רוצה.


אך אינה יכולה.


לעולם לא תוכל.


לעד תתבונן בהם.


לעד יישארו לבנים, שקטים ומצפים.


לעד יחכו לה.


אך לא יזכו בחופש שהם כה שואפים ורוצים אליו.


 


ואומרים שמים יחלחלו אל תוך האבן הקשה ביותר.


 


אך היא לעולם לא תראה אותם.


לעולם לא תגשים להם את שאיפותיהם.


לעולם לא תגאל אותם.


 


ובחרו דווקא באבן כסמל.


 


אך היא עדיין ממשיכה לצפות בהם מרחוק.


ללא עיניים.


חסרת היכולת לראות אותם.


לא יודעת היכן הם.


אך יודעת שהם שם.


משגיחה עליהם.


שלא יאונה להם כל רע.


שדבר לא יפגע בהם, בצאצאיה.


 


ואז בא צייר.


 


ראה, והתאהב.


בנחישות שלה להגן על צאצאיה.


באהבה שלה כלפי ילדיה.


 


בסבל שלה ושלהם.


 


וצייר.


 


צייר אותה.


 


ואז צייר אותה ואותם.


 


והניח את הציור שלה על הבמה.


מול ההר.


מולה.


לצד וילון אדום.


כי מגיע לה כבוד שכזה.


להיות מוצגת על במה, לצד וילון אדום, כאשר כולם יכולים לראות אותה.


ומאחורי הציור נמצאת היא עצמה.


וההר.


והיא.


ההר.


 


אך לא הציג אותה מצויירת יחד איתם.


לא חשב שיהיה זה יאה, בעיקר לאור החושך ששורר כעת בעולמם של השניים.


הם לא שרדו את המרחק.


אך הם עדיין חיים בציור.


וגם בציור היא משגיחה עליהם, מגוננת.


ואף במציאות, נשארה לעמוד על המשמר.


ואין היא יכולה לזוז ממקומה בכל מקרה.


 


הרי הרים לא יכולים ללכת.






לפני חצי שנה בערך בחרתי לעשות פרוייקט על הצייר הסוריאליסטי רנה פרנסואז ג'יסלאן מאגריט, פרוייקט שהיה בעצם כתיבה סוריאליסטית על ציורים שלו.

ולמי שלא יודע מה זה כתיבה סוריאליסטית, הנה ההגדרה של משורר אחד שאני אברר בקרוב את שמו, שהוא, למיטב זכרוני, מייסד התנועה הסוריאליסטית:

"סוריאליזם: שם עצם, זכר.

אוטומטיזם נפשי טהור שבאמצעותו מתכוונים להביע בעל פה או בכתב או בכל דרך אחרת את פעילותה הממשית שלהמחשבה. מחשבה מוכתבת, ללא כל פיקוח של ההיגיון, הנמצאת מחוץ לתחומן של פעילויות אסתטיות ומוסריות."

בקיצור, לתת ליד ולתת מודע לכתוב, בלי לפקח על זה. תתפלאו, אבל יוצאים דברים מגניבים. הסיפורים הכי טובים שלי (עד כמה שהם יכולים להיות טובים) נכתבו בכתיבה סוריאליסטית.

אז לקחתי שני ציורים של מאגריט. באחד מהם נראות שתי ביצים מונחות על אדן חלון ומחוץ לחלון נראה הר, שבמבט קרוב ניתן להבחין שהפסגה שלו נראית כמו ציפור פורשת כנפיים, רק שזו ציפור מאבן, כי היא חלק מההר. בציור השני מופיע כן ציור שנמצא על במה שבצידה וילון אדום, ומאחורי הבמה נראה אותו הר מהציור שסיפרתי עליו מקודם, רק מהצד השני שלו. הציור שמונח על כן הציור הוא ציור של בדיוק מה שנמצא מאחוריו, ובדיוק על הבד מצוייר הראש של הציפור שעל ההר. את שני הציורים אני אשיג בהזדמנות ואשים אותם כאן כדי שתבינו יותר טוב על מה מדובר. ועד אז- תודה על הסבלנות.

נכתב על ידי , 26/8/2004 04:16   בקטגוריות ועוד סיפור שלי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קוראים יקרים שלי, אם יש לי כאלה, אתם מאכזבים אותי.

לא הייתם אמורים לקרוא את הסיפורים הקצרצרים שלי ולהגיב או משהו בסגנון? כן כן, בעיקר אתם ששייכים לטבעת "הסופרים שבינינו". האם לא זאת מטרת הטבעת? תקראו מה שהכל תפוס, מנהלת הטבעת, כתבה שם. הטבעת נועדה שתקראו ותגיבו למה שאחרים בטבעת, ויוצרים אחרים בכלל, כותבים.

~וזאת היתה הפינה שבה אני מנסה לגרום לכם רגשות אשם. לא הצלחתי, נכון?~





ועכשיו לסיפור נוסף שלי, אותו כתבתי בכיתה ט', כלומר לפני שנה ומשהו. כתבתי אותו במהלך צפייה בסרט על חייו של סלבדור דאלי. משמע- יצא לי סיפור משונה והזוי. עזבו. תקראו. לא משנה. ועכשיו הסיפור.





הדף המרובע שלי ואני

 


ואם האשליה של האשליה היא האמת, הרי שהדף הזה אינו מרובע- הוא עגול. ודאי תגידו שזה לא נכון, שהוא מרובע, אבל הוא בעצם עגול. זוהי אשליה. ודאי תאמרו שאשליות זה שטויות, אבל למרות שהמילים מתחרזות, הן לא אותו הדבר. שטויות זה כיף ואשליות של אשליות הן בהסתברות של 1 למיאית שהכל אמת. ואם כך, אז מה המציאות? ומה זה בכלל מציאות? אולי זו סתם מילה שמישהו החליט להמציא ככה סתם. וגם סתם זה בהסתברות של 200 לאפס וחצי שכל דבר שטות הוא בעצם הדף העגול הזה. ואכן, הדף הזה עגול. ודאי תגידו שזה לא נכון, שהוא מרובע, אבל הוא עגול. וזו עובדה. נקודה. או שתיים. . או פסיק, סימן קריאה! הרי קבעתי שהוא עגול, ומהנקודה העגולה הזו התחלתי להתרחק ולטייל בארץ שלא קיימת, ומשם חזרתי באוטובוס קו  315- 


אל אותה הנקודה העגולה. ובכך יצרתי מעגל. ולכן הדף הזה עגול.


מישהו מעוניין להתווכח? יפה. למדתם היטב שלא כדאי להתווכח איתי, או עם הדף העגול שלי, שאני כותבת עליו דברים עגולים בכתב בעל 0 צלעות ו- 20 קודקודים. אם לא הבנתם- הכתב שלי הוא בצורת מילה. נכון שזוהי צורה יפה לכתוב בה? כמובן. ולכן הדף הזה עגול.

 

נכתב על ידי , 26/8/2004 00:42   בקטגוריות ועוד סיפור שלי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לכתוב או לא לכתוב?


והפעם- סיפור שכתבתי לפני שנתיים. לא הכי מוצלח שלי, אבל זה סיפור שלי, ואני אוהבת את כל הסיפורים שלי, ולכן אני אוהבת גם את הסיפור הזה. ביקורת בונה, קשה ואכזרית תתקבל בברכה. קריאה נעימה.






לכתוב או לא לכתוב?


 


לכתוב או לא לכתוב- זו השאלה. בעצם, זה כבר לא משנה. החלטתי שלא לכתוב. החלטתי שאני לא אכתוב על הדף הזה. בעצם, זה לא טוב להדגיש את המילה "אני". אנסה מילה אחרת. אני לא אכתוב על הדף הזה. לא… אני לא אכתוב על הדף הזה. אז מה אני אעשה, אני אמחק את מה שלא כתוב בו? גם זה דגש לא טוב. אני לא אכתוב על הדף הזה. אז לא, אני אכתוב ליד הדף, על השולחן. אולי- אני לא אכתוב על הדף הזה. כאילו שלא ברור שזה דף ולא משהו אחר. רגע! אני יודעת! אני לא אכתוב על הדף הזה! ובכלל, מי אמר שאני צריכה לכתוב על הדף הזה ולא על דף אחר? ובמה בכלל הדף הזה טוב יותר מכל דף אחר שאני יכולה לכתוב בו? ומה מיוחד בדף הזה מכל דף אחר שקיים בעולם? קיימים דפים אחרים. דפים בצבע יפה ושמח יותר. דפים בכל מיני צורות מעניינות יותר. דפים שעשויים מחומר אחר, שכיף יותר לכתוב עליהם. דפים שלפחות יש בהם שורות, שבהם אני יכולה לכתוב ישר, שלא כמו בדף הזה. וישנם גם דפים ממוחזרים שהם ידידותיים יותר מהדף הזה. כן, אני יודעת שהם ידידותיים לסביבה, אבל מי אמר שהם לא נחמדים? מי אמר שדפים אחרים הם דפים שלא כיף לבלות איתם? אני בטוחה שיש בעולם דפים אחרים שנחמד לדבר איתם, ואני בטוחה שיש אפילו כאלה שיש להם גם חוש הומור, ואפשר לצחוק איתם. אבל אני לא אכתוב על הדף הזה- דף לבן, מלבני, משעמם, ואפילו בלי שורות! מה שלא יקרה- אני לא אכתוב על הדף הזה! אני אכתוב על דפים אחרים, שהם, כמו שכבר ציינתי, יפים יותר, בעלי צורה מעניינת יותר, מיוחדים יותר, נחמדים יותר, בעלי חוש הומור ואפילו ממוחזרים. שלא כמו הדף הזה… אני יכולה להמשיך לדבר שעות על חסרונותיו של הדף הזה- שעות על גבי שעות. אפילו ימים שלמים, אם יתנו לי. הי, מה זה? מה זה הקול הזה שאני שומעת? אני לא מאמינה- הדף בוכה!!! לא ידעתי שלדפים יש רגשות. ובכלל לא דמיינתי שהם יודעים ויכולים לבכות. אני מצטערת, דף שלי, אל תבכה. אתה עוד תיקרע אם תירטב. תפסיק לבכות, בבקשה… אני באמת מצטערת. לא התכוונתי להעליב אותך. באמת שלא. רק חשבתי שאולי כדאי לי לכתוב על דף אחר יותר מאשר עליך. אופס… שוב העלבתי את הדף… די, חמוד שלי, תפסיק לבכות. הפעם אני באמת באמת באמת באמת מצטערת. מכל ליבי. בעצם, אתה דווקא כן דף מיוחד. אתה הכי צבעוני שיש- הרי לבן מורכב מכל הצבעים. ומלבן הוא מצולע סימטרי שכל זוויותיו ישרות והגונות. ובעצם, נחמד לכתוב בלי שורות. בלי חוקים וגבולות המגבילים אותי. בלי שורות שיגידו לי מה לעשות ואיפה לכתוב. ואני יכולה לכתוב איפה שאני רוצה עליך, דפו'ש. ואפילו 4 פינות ישרות, טובות והגונות יש לך, ובהן אני יכולה להתחבא אם מתחשק לי. או פשוט סתם לשבת בהן ולחשוב. על מה? זה באמת לא משנה. אפשר להתבודד מעט בפינות האלה. ואחר כך לחזור למרכז העניינים. אתה יודע שאתה הדף היחיד שהצבעים יכולים להיות איתו מי שהם באמת? אם ניקח, לדוגמה, צבע צהוב ונצייר איתו על דף כחול, הוא ייראה ירוק. וזה לא מי שהוא באמת. זוהי רק תחפושת שהדף כפה עליו. מה? אוי, אני מצטערת. לא ידעתי שאחיך הוא דף כחול. אז איפה הייתי? אה, כן, כאן . ניקח שוב את הדוגמה שנתתי קודם. הפעם זהו דף כחול שאינו קשור אליך. דף כזה כופה את עצמו על הצבעים, וכך גם על מי שכותב, ועל המילים. ואם ניקח צבע צהוב בהיר ונכתוב איתו על דף צהוב, הוא לא ייראה. הדף פשוט לא יהיה מוכן לכך שיהיה עוד מישהו בסביבה שיש לו את אותו הצבע כמו לו. ועליך כל צבע יכול להיות עצמו. כמו שהוא. ואתה לא כופה עליו שום דבר. ואתה נותן לו להיות מי שהוא. ואיך שהוא רוצה. רק אתה. כי אתה מבין את רצונו של כל אחד להיות עצמו, כמו שהוא. ורק את עצמך אתה עושה הכי פשוט- לבן, מלבני, בלי שורות, ובכך, אתה בעצם עושה את עצמך הכי מיוחד. ויש עוד סיבה לכך שאתה הכי מיוחד. אתה הדף שלי, הדף שעליו אני כותבת את הסיפור שלי. הדף שעליו אני כותבת את עצמי, כמו שאני. ואתה לא כופה עליי להיות מישהו אחר.

נכתב על ידי , 24/8/2004 23:50   בקטגוריות ועוד סיפור שלי  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כינוי: 

בת: 37

ICQ: 235860689  




880
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmagesch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על magesch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)