אני לא מאמינה שעברה חצי שנה מאז שהוא נפטר. הזמן עובר כלכך מהר, נדמה שרק אתמול ההורים היו נוסעים בקביעות לבית החולים לבקר אותו.

נדמה שרק אתמול הם הגיעו הביתה, הושיבו אותי ואת אחותי בסלון וסיפרו לנו ש"סבא בשמיים עכשיו".

נדמה שרק אתמול נסענו לשבעה כל יום, זה היה בסוכות, היה חופש, היינו נשארים שם עד הערב, פוגשים את כל המשפחה המורחבת ומדברים עליו, איזה בן אדם מדהים וטוב הוא היה.

נדמה שרק אתמול נסענו לגילוי מצבה.. ראינו את השם שלו חרוט על השיש, וסבתא בכתה, וצעקה שהיא רוצה להיות שם, איתו ביחד, לישון בנחת מתחת השיש המבריק.

אחרי חצי שנה ארוכה של אבל, ששני הסבים שלי עלו לשמיים והשאירו אחריהם משפחות כאובות.. אני עדיין לא מאמינה שהם הלכו.

שלא נלך בכל שבת לבקר אותם, שהם יהיו שמחים ובריאים ויחד הם ידברו עם ההורים שלי על הדירה החדשה שהם ראו,או שאני והאחים שלי לא נשחק ביחד פינג פונג במרתף עם סבא.. על כל הדברים המאוד שגרתיים שרק עכשיו למדתי להעריך.

אני אוהבת את המשפחה שלי. ואין עוד מה להגיד..

אני בחיים לא אשכח את הימים האלה. הכרחתי את עצמי להישאר אופטימית, אפילו שכל העובדות היו מצביעות על ההפך. הציפייה והאכזבה, אני בחיים לא אשכח את זה.

אני בחיים לא אשכח אותם. אלוהים.. תודה שנתת לי זמן להכיר אותם.