עוד סיפור אחד ודי

לא האמנתי.

"באמת?!" צעקתי.

"כן כן" הוא ענה לי. הייתי בשוק טוטאלי. בלוטו? ממתי ההורים שלי ממלאים? איך זה יכול להיות?

"איך בידיוק?!" שאלתי. המון מחשבות התרוצצו במוחי.

"אמא מילאה אתמול"

"מה? ממתי היא ממלאת לוטו?"

"מאתמול" הוא ענה בחיוך. זה היה צירוף מקרים.

"זה מדהים ולא הגיוני לגמרי!" אמרתי.

"זה באמת היה משהו מדהים" הוא ענה ובנתיים שם את המפתח על השולחן וסגר את הדלת. התיישבתי על הספה ולא הבנתי מה הולך להיות עכשיו.

"באיזה סכום מדובר?" לא התביישתי לשאול.

"חמישים" אבא אמר.

"חמישים אלף?!" שמחתי.

"לא, חמישים מליון" ברגע שהוא אמר את זה כמעט התעלפתי.

"ממ...ליון?"

"כן חמודה. טוב, אני הולך לשאול משהו את אמא" לא עניין אותי כלום באותו רגע. פשוט ישבתי וחשבתי. מה זה אומר? שנעבור דירה עכשיו? ההורים לא יעבדו וישבו בבית כמו משועממים? מה אחותי תעשה? לרגע החיים נראו לי מושלמים, אבל כנראה שטעיתי.

"נעמה?" אמא צעקה לי.

"מה?"

"אנחנו בערב הולכים למסעדה" היא אמרה לי. שמחתי.

"אוקיי" חייכתי אלייה.

"עכשיו את יכולה לעשות מה שבא לך, מה את רוצה?" ממתי אמא שלי כל כך מתחשבת ונחמדה? לא שהיא לא נחמדה, היא בדרך כלל לא מסכימה לכל דבר.

"אני לא יודעת, אולי ג'קוזי?" חייכתי.

"בסדר" היא אמרה.

"באמת?" שאלתי. הייתי בטוחה שהיא מתלוצצת.

"כן, באמת. למה? את לא מאמינה?" היא צחקה.

"מאמינה, מאמינה"

"טוב, את יכולה להכנס"

"טוב" עניתי והתקדמתי לעבר האמבטיה. לקחתי איתי את הבגדים שאני אלבש אחר כך כדי שאחרי שאני יתקלח אני אלבש אותם. נכנסתי והפעלתי את המים על חום. אני תמיד אוהבת מים חמים, חמים. לפעמים אני יכולה להתקלח עם מים רותחים שעוד מעט ישרפו אותי. בנתיים שחיכיתי למים שיתמלאו חשבתי. חשבתי על הלוטו בעיקר. לא הבנתי איך צירוף מקרים כזה יכול לקרות. איך זה הגיוני שבפעם אחת זה מה שיקרה. אולי הם עובדים עליי? חשבתי על האפשרות הזאת, אבל מיד פסלתי אותה. לא, זה לא הגיוני. למה שהם יעבדו עליי? זה דבר רציני לגמרי. הם לא יתעוררו יום אחד ויקחו אותי לסוויטה מדהימה כזאת ויתברר שהם עבדו עליי. אין מצב. המים התמלאו עד הסוף וכיביתי אותם. הוספתי סבון והפעלתי את הג'קוזי. זה היה נחמד. הסבון הציף את כולי. המשכתי לחשוב על הדברים, גם על אביב אחותי. מה יהיה איתה עכשיו? בטח היא גם תעבור דירה, הרי היא גרה עם חבר שלה כבר שנתיים. אני מפחדת שהחבר ינצל אותה, אבל אני בטוחה שהיא בחרה את המישהו הנכון. גם אם לא, היא תדע לעזוב אותו. לחבר שלה קוראים שי. הוא דווקא נחמד. פגשתי אותו כמה פעמים כשאחותי באה לקחת אותי ממקום מסויים או שהיא אמרה לשי לקחת אותי. אני לא מפחדת ממנו. אם אחותי סומכת עליו אז גם אני. היא לא תתן למשהו זר להשגיח עליי.

"נעמה!" אמא צעקה מעבר לדלת.

"מה?"

"יש לך טלפון"

"את יכולה לבדוק מי זה?"

"כן, מיד" היא אמרה ושמעתי אותה אומרת מעבר לדלת 'מי זה?'.

"זה גיא" ישר קפצתי וכל הסבון יצא החוצה.

"גי..א? איזה גיא?" שאלתי את אמא בזמן שאני שולפת את המגבת ומתחילה להתנגב במהירות.

"לשאול אותו?"

"לא, לא זה בסדר. כנראה גיא מהכיתה" כמובן ששיקרתי. לא רציתי שאמא שלי תדע שאני יוצאת עם מישהו כזה. או לא מישהו כזה, מישהו בכלל.

יצאתי עם המגבת עליי.

"הלו?"

"מאמי! איפה את? אני מחפש אותך כבר יומיים" הוא אמר לי. אני כמו טיל רצתי לחדר השני.

"אני באילת"

"באילת?" הוא נשמע עצוב.

"כן"

"לכמה זמן?" הוא שאל.

"ארבעה ימים כולל היום" עניתי.

"מה?! ארבעה ימים אני לא אראה אותך?" הוא שימח אותי.

"אל תדאג, נדבר בטלפון"

"טוב" הוא אמר.

"אז ביי"

-ניתוק-

זאת הייתה שיחה קצרה. נחמד לשמוע שהוא יתגעגע. אפשר להגדיר אותנו כחברים? המחשבה הפחידה אותי. בגלל אמא שלי. איך היא תגיב? בכלל כדאי לי לומר לה? לא ידעתי מה לעשות.

"נעמה חמודה?" זאת הייתה אמא.

"כן?" עניתי.

"הולכים"

"לאן?"

"למטה, ללובי"

"טוב, אני מתלבשת ובאה" התחלתי להתלבש. בית הספר בנתיים לא היה לי בראש עד שנזכרתי שיש לי עבודה להגיש מחר! קיוויתי שרונית תרשה לי להגיש אחרי כמה ימים ולא מחר, כי אני לא יהיה. אני שונאת את רונית. כזאת מכשפה.

"את באה?" אמא שאלה.

"כן" סיימתי להתלבש. נעלתי נעליים ויצאנו. אני, אמא ואבא.

ירדנו במעלית. קומה 4... קומה 3... קומה 2... קומה 1... לובי!

יצאנו מהמעלית ולא האמנו מי חיכה לנו שם, מכוער כזה.