איך עוצרים מליפול כשזה האנשים שהכי קרובים אליך שמושכים אותך הכי חזק למטה?
ולמה לעזאזל אנשים הם כל כך עקשנים?
הלוואי שידענו מדי פעם גם להקשיב, להקשיב באמת במקום רק לראות את הגישה שלנו ולחכות שיהיה תורינו לדבר.
האם באמת נכון שכל קושי צריך להתמודד איתו או שלפעמים גם לברוח זה פיתרון טוב? יש דברים שהניסיון לפתור אותם רק עושה את המצב יותר גרוע, אז ממשיכים לנסות בכל מקרה בתקווה למצוא נפט או שעוברים למקום אחר?
אולי באמת עדיף לפעול על אוטומט, לייצר סביבך איזו הילה של אדישות שבה שום דבר לא מפריע לך, זה כל כך הרבה יותר קל.
אבל אז מה הטעם בלחיות חיים שבהם הכל פשוט עובד לידך ולא נוגע בך?
אני בעד להמשיך ולהמשיך, לנסות וליפול ולקום וליפול ולקום שוב אבל בשלב מסויים נגמר הכוח לא? האם יש גבול לכמה נמוך אפשר לרדת ולעלות חזרה אחר כך או שהגבול הוא מה שכל אחד מציב לעצמו?
לפעמים לא בא לך לדבר יותר, וגם לא לשמוע אף אחד אחר, וגם אפשר לעשות את זה. חבל רק שאי אפשר להשתיק את המחשבות שלך, לקחת איזה חופשה קצרה בשקט אינסופי.
ומי הבן זונה שהמציא את סימן השאלה ועשה לכולנו חיים יותר קשים?
אני מקנא בכל ילד שעוד לא הגיע לגיל שבו הוא בכלל יכול להטיל ספק במה שסביבו.
?????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????
בבלוג זה
בכל הבלוגים
