על גבול השפיות
בדיוק בקצה,
מאמץ יתר אחרון לנורמליות
שאיפה לזהות
אולי הנסיון הוא יותר מדי
הוא מקווה שזה כבר יגיע לבד
הראש מלא בריקנות
fill my head with emptiness.
in a world where innocence no longer exists
ignorance is all i ever want to know
מיהו הבן אדם כאשר מחשבותיו הם לא שלו?
הדעות שלי שתולות לי במוח על ידי גורם זר, אחר.
מחשבות של אנשים אחרים יוצאים לי מהפה...
ביאוש מוחלט הוא יוצא מהחדר, החדר שבו שכב ימים ארוכים
החדר החשוך הזה, מלא בכל כך הרבה ריקנות מזוויעה.
ריקבון הוא משאיר אחריו, לא במובן המילולי.
כל יום מחדש הוא מתעורר עם חיוך מאולץ.
"היום זה שונה" ממלמל לעצמו בחוסר שכנוע.
פותח את הדלת ואור מסנוור חודר לו דרך העצמות.
זה כואב לצאת מהבועה של עצמך, זה מסוכן הוא חושב לעצמו.
היום הוא כבר הצליח לעשות שלושה צעדים מעבר לדלת.
עוד מאמץ...ועוד מאמץ...הוא כבר כמעט רואה משהו אחר, חדש.
כאן זה השלב שבו הוא נכנס לפאניקה, משהו מושך אותו חזרה פנימה
הוא רק עדיין לא מבין שזה הוא בעצמו.
זה כואב לצאת מהבועה של עצמך.
ככל שהוא נמשך אחורה יותר ויותר, מתקרב בצעדי ענק חזרה לתוך החדר,
לתוך הריקנות העוטפת והמוכרת, חיוך מתחיל להיווצר על הצד של הפה.
"כאן מוכר, כאן מוגן..."
מחר שוב הוא יתעורר ושוב יפתח את הדלת.
ושוב כמה צעדים, אולי יותר אולי פחות.
אולי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
