.המציאות דרך עיניים כחולות.

"שקט שקט בני נחרישה.." היא שרה בקול צרוד ומזייף.

עברה דקה של שתיקה והיא יצאה בריצה אל מחוץ לחדר.

ואז, אחרי 5 ימים היא פרצה בבכי לראשונה.

המקום, האוירה והתכנים פשוט הציפו אותה כמו גל ענקי של מציאות.

היא סוף כל סוף הבינה מה עבר עליו, עליהם.

בעודה בוכה בכי חרישי בכדי לא להפריע למהלך התקין של הטקס ניגשו אליה 2 בנות, הן היו חברות רחוקות שלה אבל הן, ניגשו אליה בכדי להיות איתה באותם רגעים.

לא נדרשו מילים בכלל.

הן חיבקו אותה חזק בעודה בוכה ללא סוף.

בסיום הטקס ניגשו מס' בנים. אחד מהם שהיה החבר הכי טוב שלה והשאר הם כאלו שדיברה איתם בפעם הראשונה במסע עצמו.

אחד מהם הביא לה חבילה של טישו "תנגבי את הדמעות.. צריך להמשיך." הוא אמר וחיבק אותה חיבוק מחזק.

באותה שניה היא לא ידעה מה להרגיש בקשר לסיטואציה...

לשמוח שלאנשים שלא קרובים אליה כל כך אכפת ממנה, או להיות עצובה שהחברות הקרובות שלה בחרו שלא לגשת ולא להראות אכפתיות.

היא בחרה לחשוב על סבא.

הסבא ש"אהב אותך יותר מכל הנכדים! הוא היה קונה לך שמלות יקרות והיה מפנק אותך! היית הנסיכה שלו!" כמו שסבתא תמיד הייתה אומרת.

היא לא ידעה מה קרה לו, היא לא ידעה מה עשו לו.

היא רק יודעת שסבא היה בשואה, עלה לארץ ישראל, הקים משפחה, היה משוגע, צעק בלילות ולבסוף נפטר כי זרק את הכדורים מתחת למיטה במקום לנטול אותם.

קשה להתגעגע למישהו שלא מכירים.

היא לא הכירה אותו.

אף אחד לא זוכר אנשים מילדותו המוקדמת ומעולם לא היה לה את האומץ לשאול את אביה או את סבתה על סבא.

"צריך להרים את הראש ולהסתכל קדימה." אמרה לה ספיר בשיחה ארוכה שערכו השתיים בעודן צועדות באוושוויץ.

במהלך השיחה ספיר שציירה את עצמה בתור ילדה מפונקה ולא ממש מבריקה התקלתה כילדה חכמה, חמודה ומאוד סיפטית.

שוב היא נדהמה מהקשר החדש והלא מובן שנוצר ביניהן ובד בבד התאכזבה מחברותיה שבחרו ללכת ביחד מבלי להתייחס לחברתם השבורה.

הבכי פסק.

"יוסי!" סול קראה לראש המשלחת "יש כאן אבן עם אותיות!"

"על מה את חושבת שאת דורכת?" הוא ענה בצער.

"קברים.." היא מלמלה לעצמה כשדמעות מציפות את עינייה והיא ירדה מהשביל האבנים אל שביל העפר.

"ועכשיו את יודעת על מה את דורכת?" הוא שאל.

היא עצמה את עיניה, שחררה אנחה 'עפר של בני אדם..' היא חשבה לעצמה.

"אז איך אני אלך פה?! אני לא אדרוך על זה!! לא על קברים של בני אדם ולא על האפר שלהם!!"

"את יודעת שאת לא יכולה להשאר פה, כן? תחשבי על מה את פחות מכבדת ותלכי שם.

'עדיף לדרוך על קברים מאשר על אפר שהיה פעם אדם חי ונושם שחווה התעללות קשה... לא?' היא עלתה על דרך האבנים משכנעת את עצמה שאלו סתם אבנים שאין להן שום משמעות.

פסי הרכבת של אוושוויץ נפרסו שוב אל מול עיניה.

והיא עלתה עליהם והחלה צועדת עליהם.

מיליוני מחשבות התרוצצו בראשה בלי הפסקה מחשבות שאי אפשר לתאר במילים כי אין מספיק מילים בשפה העברית כדי לתאר אותם.

מאי, תודה ענקית לך.

ולך נמאס לי להקשיב כבר...