"לא פעם מצאתי עצמי קרועה בין עולם הפטזיה לבין העולם הריאלי. כך גם עכשיו.
קרועה בין הרצון למישהו שיהיה שם כדי לחמם אותי בלילה לבין עצם העובדה שזה יגמר תוך ימים ספורים.
ועכשיו, כשהיא עמדה שם וביקשה ממני לוותר על הרצון העכשווי שלי כדי לממש את הרצון העכשווי שלה כבר לא רציתי להסכים ואפילו הצבתי תנאי. והיא? היא אכזבה אותי.
לא פעם מצאתי עצמי נותנת את לבי ונשמתי למשהו מסוים, ולא פעם מצאתי עצמי מקבלת סתירה בתמורה.
ועכשיו, כשהיא בחרה ברצון העכשווי שלה בידיעה שזה פוגע בי כשבכל מהלך הטיול הזה עמדתי לצידה אפילו כש"חברותיה הטובות" פגעו בה ועשו ממנה צחוק - התאכזבתי.
לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש פעמים מצאתי עצמי חושבת מה אני עושה הלאה:
אם אני לא אסלח לה - היא לא תפסיק.
אם אני אסלח - היא תבקש ממני לא להפסיק, היא לא תבין כמה נפגעתי והיא תחשוב שמה שהיא עשתה היה בסדר ושמותר לעשות דברים כאלו כי בסופו של דבר תמיד יסלחו לה.
אבל אם אני לא אסלח - איבדתי חברה שאני נהנת איתה.
כל הקטע המפגר הזה התחיל בעצם ברצון של שתינו להתחבר לחבורת הבנים - היא רצתה להתחבר ל**** ואני, מבלי שאף אחד ידע שאני מעוניינת, ל********.
וככה, בלי לשים לב הגשתי לו אותה על מגש של כסף. רק חסר היה קונדום ומפתח לחדר במלון חמישה כוכבים בצד.
תחושת בדידות באויר ומזג האויר החורפי הזה עושה דכאון ושביזות לכולם.
תחושה מהעבר חוזרת ועולה בכל פעם שאני רואה את *** שדומה בצורה מחרידה ל**** ****. כן, ההוא. הראשון והאחרון.
המשלחת יושבת בסוף האוטובוס ושרה שירים, **** ו***** יושבים מאחורי מחובקים וישנים ומה איתה ועם ********? הם יושבים מקדימה ואפשר לראות רק את הראש שלו.
ואני? אני יושבת לבד וכותבת. מימיני יושבים ****, ***, ***** ואחות של ******** שמדברים בג'יבריש מוחלט.
שונאת את תחושת האין מוצא הזו ושונאת את זה שאני לא יודעת מה לעשות.
מסתגלת ומתכחלת לאיטי.
עד פה לעכשיו,
גל צוקרברג. "
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
