"טוב לי..!" אמרתי בתחילת השבוע הזה, ופעם ראשונה אחרי יותר מדי זמן זה היה אמיתי.
קיבלתי תפקיד משמעותי יותר בשבט, התחלתי ללמוד נהיגה ולרגע הפסקתי לחשוב עליו.
מחאו לי כפיים באותו יום נהדר! והרגשתי באמת 'מקובלת' כמו שאני אוהבת לשיר על עצמי ברגעי שטות.
הייתי במרכז של משהו והרגשתי נפלא.
אבל משהו בהחלט השתנה מתחילת השנה הזו - שמבחינה חברתית החלה בצעד ענקי של רגל ימין.
כשחזרתי מהמשלחת לגרמניה הייתי במרכז של השכבה שמתחתי מאחר והבנות שביליתי איתן את 19 ימי המשלחת היו מהשכבה ההיא.
בבית הספר הלכתי על עננים, הייתי בשמיים! וגם כשידעתי שהם לא החברים הטובים ביותר שלי נהנתי מחברתם הנאה טהורה.
לא כל כך התעניינתי ביחס השכבה שלי בשבט כלפיי שהגעתי למרחק צעד קטנטן מפרישה מהשבט והמסגרת שאני הכי אוהבת.
התמוטטתי להם מול העיניים ואף אחד לא ראה.
צרחתי בלי הפסקה ואף אחד לא שמע.
נשברתי בעודי עומד לצידם ואף אחד לא ידע.
וכן אני מודעת לזה שזה נשמע כמו טקסט אובדני של ילדה בכיתה ח' - אל תדאגו אני לא מתכוונת להתאבד... :x
שכבת ההגנה העבה ביותר שלי נפרצה, ודברים קטנים החלו מכים את הפצע הפתוח הזה.
לדעת שאני לא בפייבוריטים, ולהבין ששני האנשים המרכזיים בחיי היומיום שלי החליפו אותי במישהו אחר - זה מאוד קשה.
וגם כשחשבתי שהכל מסתדר הוא לא הסתדר...
לכתוב מילים שמתחרזות אני לא מצליחה לחבר למרות התחושות המרובות שמציפות אותי עכשיו.
הן לוקחות לי אותם ולאט לאט מבודדות אותי.
לא ממש נעים.
אני מתחילה להיות כמו הילדה הלבנה והמנומשת שכולם צוחקים עליה? אני באמת לא יודעת...
אז נכנסתי לדף וירטואלי שבו אנשים אולי קוראים את מה שאני מרגישה, ביודעי שהאנשים הנכונים לא יכנסו והחלתי לכתוב.
ובפעם הראשונה באמת לא היה אכפת לי שאני כותבת סתם, בלי שאף אחד ידע...
באמת שלא אכפת לי...
אולי קצת, אבל באמת רק קצת.
אני מסתכלת במראה... זו לא אני..
מי את?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
