.המציאות דרך עיניים כחולות.

וואו, כותבת יום אחרי יום... כבוד!

בכל מקרה..,

אם יש משהו שאני שונאת זה כשמורחים אותי..

עוד יותר אני שונאת שאנשים בוכים על מצב מסוים אבל לא רוצים לפתור אותו.

לשקר לי זה אדיוטי ולחשוב שאני לא מודעת לשקר זה עוד יותר מטומטם.

אני לא טיפשה! וכדאי שתביני את זה.

אני מבינה שהרבה יותר חשובות לך המחליפות שלי, אבל ראבק!

לפחות אל תצפי שאני אבין את זה... כי אחר כך את תבואי ותאמרי שרע לך...

סיפור שלם בנית כדי למצוא תירוץ "מספיק טוב" כדי לברוח משם, כדי שאני אבין אגיד לא נורא ואלך ואז את תלכי אליהן.

טובות את יודעת טוב מאוד לבקש ממני, אבל אחר כך אני כבר לא קיימת.

חברות שנמסה לך לאיטה ניתן להחזיר למצבה המקורי?

את בכלל נהנת מחברתי? או שאני סתם מנוצלת למקומות בהם אני האדם היחיד שאת מכירה?

אני חשובה לך?

כי בינתים זה לא מרגיש ככה..

ואחר כך, כשהן ישכחו ממך באותה מהירות שהן נזכרו בך,

ואת תישארי לבד ותחפשי אותי ואותם,

לא תהיה אני ולא יהיו הם שנחכה לך עם ידיים פתוחות.

אי אפשר לעשות על זה skip באותה קלות כמו שבפייסבוק.

הskip הזה יעלה לך הרבה יותר ממה שנדמה לך.

אי אפשר לברוח מהבעיה - צריך לפתור אותה.

XOXO

.zuck

"טוב לי..!" אמרתי בתחילת השבוע הזה, ופעם ראשונה אחרי יותר מדי זמן זה היה אמיתי.

קיבלתי תפקיד משמעותי יותר בשבט, התחלתי ללמוד נהיגה ולרגע הפסקתי לחשוב עליו.

מחאו לי כפיים באותו יום נהדר! והרגשתי באמת 'מקובלת' כמו שאני אוהבת לשיר על עצמי ברגעי שטות.

הייתי במרכז של משהו והרגשתי נפלא.

אבל משהו בהחלט השתנה מתחילת השנה הזו - שמבחינה חברתית החלה בצעד ענקי של רגל ימין.

כשחזרתי מהמשלחת לגרמניה הייתי במרכז של השכבה שמתחתי מאחר והבנות שביליתי איתן את 19 ימי המשלחת היו מהשכבה ההיא.

בבית הספר הלכתי על עננים, הייתי בשמיים! וגם כשידעתי שהם לא החברים הטובים ביותר שלי נהנתי מחברתם הנאה טהורה.

לא כל כך התעניינתי ביחס השכבה שלי בשבט כלפיי שהגעתי למרחק צעד קטנטן מפרישה מהשבט והמסגרת שאני הכי אוהבת.

התמוטטתי להם מול העיניים ואף אחד לא ראה.

צרחתי בלי הפסקה ואף אחד לא שמע.

נשברתי בעודי עומד לצידם ואף אחד לא ידע.

וכן אני מודעת לזה שזה נשמע כמו טקסט אובדני של ילדה בכיתה ח' - אל תדאגו אני לא מתכוונת להתאבד... :x

שכבת ההגנה העבה ביותר שלי נפרצה, ודברים קטנים החלו מכים את הפצע הפתוח הזה.

לדעת שאני לא בפייבוריטים, ולהבין ששני האנשים המרכזיים בחיי היומיום שלי החליפו אותי במישהו אחר - זה מאוד קשה.

וגם כשחשבתי שהכל מסתדר הוא לא הסתדר...

לכתוב מילים שמתחרזות אני לא מצליחה לחבר למרות התחושות המרובות שמציפות אותי עכשיו.

הן לוקחות לי אותם ולאט לאט מבודדות אותי.

לא ממש נעים.

אני מתחילה להיות כמו הילדה הלבנה והמנומשת שכולם צוחקים עליה? אני באמת לא יודעת...

אז נכנסתי לדף וירטואלי שבו אנשים אולי קוראים את מה שאני מרגישה, ביודעי שהאנשים הנכונים לא יכנסו והחלתי לכתוב.

ובפעם הראשונה באמת לא היה אכפת לי שאני כותבת סתם, בלי שאף אחד ידע...

באמת שלא אכפת לי...

אולי קצת, אבל באמת רק קצת.

אני מסתכלת במראה... זו לא אני..

מי את?!