שנה וחצי עברה מאז דיברה עם עידן בפעם האחרונה.
מאז שחליטו להפרד הוא החליט להתעלם מקיומה. גם כשנפגשו.
נוצר מתח מוזר שכזה ובאיזושהו אופן מוזר הוא בכל מקום צץ.
חודשיים לאחר שנפרדו הוא עבר לדירה חדשה וגדולה מול הים שבבת ים.
המשפחה עברה בשל קידום אביו בעבודה ולכן הוא צריך להיות ממוקם במרכז הארץ כדי שיהיה לו נוח להגיע לצפון ולדרום באותה מידה.
ועכשיו, כשהוא יותר קרוב אליה, קרוב יותר מהבית בחיפה שהוא גר בו אז הסבירות שהם יתקלו זה בזו היא גדולה יותר.
זה לא שהם יזמו פגישה, באורך פלא מדי פעם היא ראתה אותו.
כשהיא טיילה עם ים בשוק הכרמל שבת"א.
בכל טיול או פעילות שכב"ג הנהגתית.
ולאחרונה במקום ממש מוזר ולא צפוי - יד ושם.
בכל היתקלות שלהם זה בזו הם לא פוצים פה ועוברים כאילו הם לא מכירים אחד את השניה.
ובכל פעם מחדש כשהיא רואה אותו היא מרגישה את אותו רעד.
אותו רעד שמשתק אותה ומחזיר לה את התחושות מהפעם ההיא.
וזה מוזר, כי הם היו יחד בקושי 3 שבועות שרובם סבבו סביב שיחות פלאפון אל תוך הלילה.
במסיבה שהייתה אתמול הוא הופיע בזמן שהיא רקדה עם יובל.
היא המשיכה במשחק המטומטם של שני ילדים בכיתה ג', לא התיחסה אליו והמשיכה בשלה,
אבל הפעם זה היה שונה. הוא בא עם חבריו לרקוד בקרבתה, מנסה לתפוס את תשומת ליבה, והיא, מתעלמת...
אז הוא נגע בנעל שלה עם הנעל שלו ואז נגע לה בכתף, כשהסתובבה הוא אמר "שלום" והיא נופפה בידה "היי"
"מה קורה?"
"בסדר, מה נשמע?"
"מצוין! טוב לראות אותך"
"טוב לראות גם אותך!" היא חייכה וכל אחד הלך לדרכו.
מאותו רגע הוא חג סביבה במעגלים כמנסה לתפוס את מבטה.
כל המשך הערב היא לא חדלה מלחשוב עליו, חטפה מבטים לעברו, משננת סיבות בראש למה כדאי לה להשכיח אותו מהראש שלה כבר.
'מה קרה שפתאום הוא ניגש?' היא הרהרה לעצמה בלי סוף 'האם אלו החברים שדחפו אותו?' הוא שיכור?' היה לה קשה להאמין שהוא ניגש אליה מרצונו הצלול והחופשי... 'אין סיכוי!'
המסיבה הזו בהחלט לא תשכח.
היא לא תשכח את הילד שתפס את ידה והחל לרקוד איתה וים לא תשכח את ההבעה המבוהלת שלה.
"את צריכה להבין אותי... אף פעם לא התחילו איתי... לא ככה לפחות.." הסבירה לים שצחקה עליה ליד מראת השירותים.
"אבל מה זה הלחץ הזה?! הסתכלת עליו במבט של 'אם תתעסק איתי אני שוברת לך את שתי הידיים!' " המשיכה צוחקת.
אחרי הילד השלישי שתפס אותה היא נהייתה מומחית בהתחמקות אלגנטית מהם.
"את ישר בורחת! לפחות תבדקי איך הוא נראה.." אמרה לה מאי.
"לא... זה נראה לי מגעיל הצורה שבה הבנים באים אל הבנות מאחור ומתחילים לרקוד איתם. זה זול ושטחי בעיניי."
"מה זול בזה?" שאלה מאי בתוקפנות.
"זה כאילו את אובייקט, חפץ אותו "בחור", נקרא לו ככה, לא באמת רוצה להכיר אותך, הוא סתם מנסה להצמד למישהי כי הוא שיכור או עושה פוזות ליד החברים שלו או חרמן רצח. זה מגעיל אותי."
"את מדברת כמו קיבוצניקית תמימה עם שתי צמות שעושה את דרכה אל הרפת לחלוב פרות. אנחנו בתל אביב. ככה זה עובד פה."
"אם היית יודעת באיזה גיל ילדים מאבדים את הבתולים שלהם בקיבוץ לא היית מדברת ככה. זו סתם תדמית מפגרת."
"אתן זוג חופרות!! אנחנו לא נצא מהויכוח הזה בחיים! את תעשי מה שאת רואה לנכון וגם את! עכשיו בואו לרקוד אתן מבזבזות לי זמן שירים!!" אמרה ים.
"כפרה עליך!" סול אמרה וקפצה עליה בחיבוקים ונשיקות.
לקראת סוף המסיבה הוא שוב רקד מאחוריה.
סול ראתה אותו מזוית העין. הוא היה קרוב. מאוד.
יד נגעה במותן שלה ואז מישהו עבר שם והפריד את היד הנוגעת. את היד של עידן.
'מוזר...' היא חשבה לעצמה.
הן חזרו הביתה במונית. כל אחת לביתה.
למיטה!
לאחר 3 שעות היא קמה כשהשעון המעורר הורה על 9 בבוקר.
היא התקלחה והלכה לשבט לעבוד על טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה עם החניכים שלה.
היא חזרה הביתה ב2, אכלה ונפגשה עם רותם חברתה הטובה שנזקקה לעזרתה בהכנת מחברות לצוות שלה. צוות ו'.
רותם ועידן היו בקשר. הם נפגשו בטיול הנהגתי והחלו לדבר אחד עם השניה מדי פעם כיאה ל2 ידידים.
סול סיפרה לה על המקרה המוזר שקרה לה אמש במסיבה תוך כדי עבודה.
בזמן שסול עשתה משהו שרותם לא הצליחה, רותם ישבה ליד המחשב שלה, בפייסבוק.
"את לא מבינה מה עידן כתב בפייסבוק!"
"מה?!" היא שאלה, מנסה להראות לא מתרגשת במיוחד בזמן שליבה כמעט קפץ החוצה מחוזק פעימותיו.
"I don't believe that anybody Feels the way I do about you now. את חושבת שזה עליך? זה מ4 בלילה."
"מממ.. נראה לי.."
"אולי הייתה לו עוד משהו?"
"אני לא יודעת."
המון סימני שאלה הציפו אותה באותו רגע.
סימני שאלה של 'מה יקרה אם'.
אם הוא יתקשר, אם הוא יסמס, אם הוא יופיע מתחת לביתה עם זר ורדים וישיר לה סרנדה...
סימני שאלה בראשה, שהרכיבו תסריט שלם של סרט אמריקאי כשהיא הדמות הראשית.
עברה שנה וחצי מאז.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
