זה קורה לה הרבה פעמים בזמן האחרון. תחושת הבדידות הזו שבאויר שאין לה אף אחד.
מסוננת ומאוכזבת היא יושבת ליד המחשב ומשחקת במשחקים המטופשים בפייסבוק, מנותקת משאר היקום.
כשהם רוצים החוצה היא לא יכולה בשל אילוצים שונים וכשהיא רוצה... אין עם מי לדבר.
מתוסכלת ושוב מתרחקת מבלי לרצות בזה.
היא נזרקת החוצה מכל מקום.
השכבה שלה לא רוצה אותה, החברים מבית הספר לא רוצים אותה וליצור קשר עם אנשים בחיפה לבילוי משותף? -לא ריאלי.
תחושה לא נעימה באויר תמונות של חבריה מבלים בלעדיה עושה לה רע ותמונות שלה מבלה עם חניכיה עושה לה עוד יותר רע.
הגיע המצב המייאש שהיא נהנת לבלות במחיצת החניכים שלה שמסתכלים עליה כמושא הערצה ורבים על תשומת הלב שלה.
זו הבריחה שלה מהעולם בו הנערים והנערות בגילה לא מתייחסים אליה כלל.
בעוד שלושה ימים היא לא תהיה כאן למשך שבוע ויום וכשתחזור יהיו לה מס' שעות ספורות עד שתצטרך להיות בשדה התעופה לטיסה השבטית לגרמניה.
היא תעדר ל25 ימים וההנחה היא שאף אחד לא ירגיש בזה. זה גם מה שמפחיד אותה.
ממש כמו ביום הראשון היא יושבת בשבט או במקומות אחרים.
מדברים וצוחקים הם עוברים על פניה מבלי לשים לב לקיומה.
רוקדים ומעשנים הם מתחילים עם חברות שלה בזה אחר זה כאילו לא הייתה קיימת.
לפעמים היא שואלת עצמה האם היא באמת קיימת או שאולי היא סתם איזו רוח שנזרקה מהשמיים לעולם האמיתי - רואה ואינה נראית או נשמעת.
היא לחצה על הכפתור האדום עם האיקס עליו בצד הימני העליון של צג המחשב ונכנסה למסנג'ר.
"אז מה עושים היום?"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
